הסיפור של מייטה

מריו ורגס יוסה, הסיפור של מייטה, עברית: יואב הלוי, כתר, ירושלים, 1989

קראתי ספרים רבים של הסופר הפרואני מריו ורגס יוסה. מרגע שנתפסתי בקסמו שוב לא יכולתי להרפות. אבל כמו שקורה לסופר פורה, פורה מאוד כמו יוסה, לא כל ספריו אחידים באיכותם. משקראתי עוד ועוד ספרים שלו הגעתי למסקנה שדווקא הספרים האוטוביוגרפיים שלו, או שיש בהם ניחוחות אוטוביוגרפיים, פחות חביבים עליי (להוציא "העיר והכלבים" שהוא הספר הראשון המשמעותי שלו והוא כולו מבוסס על יסודות אוטוביוגרפיים, והוא אחד מספריו הטובים יותר). אני אוהבת את הספרים המבוססים על מקרים היסטוריים, כגון "חגיגת התיש", "מלחמת סוף העולם", "ליטומה בהרי האנדים" – אלה הספרים החודרים את חדרי לבי ולעתים גם גורמים לי למצוקה ולכאב של ממש. יכולותיו הספרותיות כובשות אותי גם בספרים הפחות מרגשים עבורי, אבל כשהוא כותב על משטרים אפלים או מהפכות חברתיות, זה מכה בי בעוז. ספרים כאלה גם גורמים לי לעצור ולחפש מידע ולברר לעצמי פרשות היסטוריות כגון פרשת המרידה בקנודוס שבברזיל שהתרחשה בשנת 1897, או נסיון ההתנקשות ברודן טרוחיו ברפובליקה הדומיניקנית בשנת 1961.

הסיפור של מייטה

לא קל להיכנס לקריאה שוטפת של ספר זה. צריך להתרגל ולהבין שהסיפור מסופר בשניים עד שלושה זמנים במקביל, כשהזמנים משולבים זה בזה לגמרי, כך שלדוגמא שאלה שנשאלת בשיחה בהווה נענית בתשובה שנאמרה 30 שנה קודם. לוקח זמן להתרגל ולהבין מי שואל, מי עונה ובאיזה זמן מדובר, הווה, עבר או משהו ביניהם. הסגנון הזה מבלבל ומאתגר, אבל יוסה מלהטט בו בצורה מוצלחת מאוד, וכשמתרגלים ומבינים, הספר קולח.

הספר מובנה כסיפור מסגרת כאשר הסיפור החיצוני הוא תיעוד היסטורי הכתוב בגוף ראשון. זהו תיאורו של מסע החקר של סופר המנסה להתחקות אחר סיפורו של אלחנדרו מייטה, שהיה אידיאליסט טרוצקיסטי וחבר במפלגה קטנה של סוציאליסטים בעלי עמדות שמאלניות קומוניסטיות קיצוניות, בפרו של שנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים. בנעוריהם למדו השניים, הסופר ומייטה, באותה הכיתה, וכעת מתחקה יוסה אחר קורות חברו. יוסה כותב רומן המבוסס על ראיונות אישיים שערך עם דמויות ראשיות בהיסטוריית חייו של מייטה, וכל זאת מוגש לקורא במבנה של פלאשבקים, של משחק בין ההווה (מסע המחקר של הסופר) לבין פלאשבק לעבר, אותו יוסה כותב בצורה של רומן ״רגיל״ המבוסס על מפגשיו עם המרואיינים שלו ועל דימיון הסופר שהוא עצמו מודה בו.

הצורה המיוחד שבה בחר יוסה לכתוב את ספרו מרתקת בסופו של דבר. זהו סופר המתאר את מחקרו תוך כדי כתיבת הרומן, ומשתף את הקורא בתהליך. לספר יש ערך היסטורי וסיפורי בו זמנית, אבל אם ניקח בחשבון שהאירוע הראשי בסיפור – אירוע ההתקוממות שביצעו שני חברים, גיבורי הספר, בפרו לפני 25 שנה – היה אירוע ״קטן״ במונחי ההיסטוריה אך עם זאת מכונן במידה רבה עבור שני גיבוריו הראשיים, מייטה וחברו הטוב ושותפו להתקוממות, וואייחוס, וכנראה גם לממשיכי דרכם, המעטים אמנם, מעטים במידה המעוררת חמלה.

סטלין וטרוצקי

אחד הנושאים שאתגרו אותי בספר הוא הקיצוניות, הלהט שבו שתי קבוצות מהפכניות מינוריות, נחלקות ביניהן על שאלה הדרך שבה יבחרו: האם יבחרו בדרך התיאוריה הטרוצקיסטית או הסטליניסטית. היום, במבט לאחור, השאלה הזאת ממש מעוררת רחמים, והכל נראה פאטטי. קבוצה שבקושי קיימת נחלקת בלהט ובשנאה על שאלות אידיאולוגיות שמקורן במהפכה הבולשביקית שברוסיה הרחוקה והגיעו עד לקצווי עולם אל פרו ושאר מדינות אמרקיה הדרומית והאיים הקריביים. מאוד מזכיר לי את הפילוגים במפלגות השמאל של נעוריי, את הלהט שבו דנו בשאלה אם המונח הוא מרכסיזם לניניזם עם מקף או בלי. על פילוגים חוזרים ונשנים בשאלות אידיאולוגיות תיאורטיות כשבאופן מעשי לא היה שום סיכוי מלכתחילה למעשה של ממש.

טרוצקי ותומכיו ייסדו את האופוזיציה השמאלית, שלחמה במשך מספר שנים בתוך המפלגה הסוציאליסטית של ברית המועצות כנגד מנהיגותו של סטלין. הוא שאף להגשמת הסוציאליזם בקנה מידה עולמי, שלא כסטלין, שהיה מוכן להסתפק "לעת עתה" בסוציאליזם על בסיס לאומי. בגלל התנגדותו של טרוצקי לדרכו של סטלין, הפכו שמו של טרוצקי והמונח "טרוצקיזם" לשם נרדף לבגידה בברית המועצות.

טרוצקי טבע את המונח "מהפכה מתמדת" ואת הממד הבינלאומי של המהפכה – מושגים שהיו מנוגדים בתכלית למדיניות של סטלין, שדגל ב"סוציאליזם בארץ אחת". טרוצקי תמך גם בבנייה מהירה של התעשייה ובנטישת הנא"פ ("מדיניות כלכלית חדשה"), כאשר סטלין, יחד עם ניקולאי בוכרין, תמכו בתיעוש מדורג ושמירה על התוכנית. מחלוקת אידאולוגית זו סיפקה תירוץ למאבק בין סטלין לטרוצקי, שהגיע לשיא ב־12 בנובמבר 1927 , כאשר גורש האחרון מהמפלגה הקומוניסטית, ובכך השאיר את סטלין כמנהיג הבלעדי של המפלגה.

בספקטרום הפוליטי של המרכסיזם, הטרוצקיסטים נחשבים כאגף השמאלי ביותר. הם תמכו בזכויות דמוקרטיות בברית המועצות, התנגדו לשיתוף פעולה עם ארצות קפיטליסטיות ודגלו בהתפשטות המהפכה לכל רחבי אירופה והמזרח. האופוזיציה השמאלית בתוך המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות שהונהגה על ידי טרוצקי, גדלה במהירות במהלך שנות העשרים של המאה העשרים, עד שסטלין השתמש בכוח נגדה.

סטלין נטש את המדיניות הבולשביקית המסורתית של מהפכה בינלאומית לטובת מדיניות של "סוציאליזם בארץ אחת". בזאת מצא לו יריב משמעותי בטרוצקי, אשר האמין ב"מהפכה מתמדת" בינלאומית. קרוב לוודאי שסטלין היה מוצא סיבות למאבק כנגד טרוצקי גם אילו האחרון היה מחזיק בדעות זהות לשלו. בשנת 1928 ביסס סטלין את מעמדו כראשון בין שווים בהנהגת המפלגה, ושנה לאחר מכן הצליח להגלות את טרוצקי לגלות בתוככי רוסיה ואת תומכיו הכניס לכלא. האופוזיציה השמאלית בכל אופן, המשיכה לפעול בחשאיות ברחבי ברית המועצות. טרוצקי עצמו גורש לבסוף לטורקיה, אחר כך לנורווגיה, ולבסוף למכסיקו, שם נרצח על ידי שליח של סטלין בשנת 1940.

טרוצקיזם היא תאוריה מרכסיסטית שפותחה על ידי לאון טרוצקי. טרוצקי הגדיר עצמו כ"בולשביק-לניניסט" שצידד בהקמת מפלגת אוונגרד. הוא החשיב עצמו כתומך של המארכסיזם האורתודוכסי. התאוריות שלו התנגדו בצורה חדה לאלו של סטלין ומאו, בעיקר בהכרה על חשיבות "המהפכה המתמדת" הבינלאומית. מפלגות ברחבי העולם ממשיכות להגדיר עצמן כטרוצקיסטיות, ורואות עצמן כממשיכות דרכו של טרוצקי.

הו, תמימות קדושה*

*אימרה זו מיוחסת ליאן הוס, תיאולוג ורפורמטור בוהמי-צ'כי שפעל במאה ה-15. הכנסייה הקתולית דנה אותו לשריפה. האגדה מספרת כי כאשר הוצת המוקד ניגשה אישה זקנה והוסיפה זרד למדורה. האישה עשתה את המעשה מתוך אדיקות דתית גמורה שעוררה אפילו את התפעלותו של הוס, ועל כן אמר את משפטו המפורסם "הו, תמימות קדושה" ("sancta simplicitas!") משפט שמשתמשים בו גם כיום לציון תמימות הגובלת בטיפשות.

גיבור הספר, מייטה, מכמיר לב בהתנהלותו ובאמונתו. על פניו נידון מראש לכישלון. הוא היה בן תערובת ללא אב, מדדה בלכתו, הומוסקסואל מודחק, וחבר בקבוצה טרוצקיסטית אזוטרית, שגם בה היה נידח ויחיד בדעותיו הבלתי מתפשרות. בנעוריו, בתור תלמיד בבית הספר התיכון הסלזיאני (מסדר קתולי), נער צעיר וכמעט חסר פרוטה, שמתוך הזדהות מוחלטת עם העניים הרעבים, גזר על עצמו תענית ממושכת שבסופה הגיע לבית החולים בגלל התדרדרות במצבו הגופני. כך התחיל מייטה את חייו, שאותם הקדיש בתמימות ומסירות מוחלטת לרעיון, רעיון המהפכה. אחד ממכריו מספר עליו: "הוא היה כל דבר שאפשר, 'הברית', קומוניסט, פורש, מתנגד, כל הכיתות וכל הזרמים, הוא לא הגיע לדברים אחרים פשוט משום שלא היו קיימים…אך בכל התמורות שעבר לא היה ולו גם רסיס אחד של אופורטוניזם. יכול להיות שהוא היה לא יציב, על גבול האי-שפיות, מה שרוצים, אבל הוא היה גם האדם הנקי ביותר משיקולים אישיים שאפשר להעלות על הדעת.. היתה בו נטייה להרס עצמי, משהו מהאפיקורוס, המורד התמידי. בקושי היה מתחיל משהו וכבר היה חולק עליו ומסיים בפעילות כיתתית זעירה. הקו הזה באפיו היה חזק יותר מכל דבר אחר: להתנגד! לסתור! החבר מייטה המסכן, איזה גורל ארור." (עמ' 32-31).

כשיצאו מייטה וחברו לרעיון המהפכה, הקצין וואייחוס, לביצוע תכניתם להתחלת המהפכה, הם נתקלו בכל קושי אפשרי, בכל מכשול בדרכם. מכשולים טכניים זה דבר אחד, אבל בגידת המערכת שבשמה יצאו למהפכה, או אדישות המערכת לפעולותיהם המינוריות וחסרות המשמעות, היא המכה הקשה ביותר. אבל מייטה התעלם מכל הקשיים האלה ובעיקר מבוגדנות חבריו לרעיון. הוא היה כולו קודש למהפכה ויצא לבצע את מה שהוא האמין בו אפילו במחיר חייו. תוך כדי נסיעה במשאית חורקת, עם שמונה תומכים שמהם שבעה נערי תיכון, לא הפסיק מייטה לחלום את חלומו-חזונו על "איך תיראה פרו בתוך שנים מספר?… האיכרים כבר יהיו אדונים לאדמתם. הפועלים כבר יהיו אדונים לבתי החרושת שלהם. הפקידים יהיו מודעים לכך שהם משרתים את הקהילה כולה, לא את האימפריאליזם ולא את המיליונרים, לא את המנהיגים המושחתים ולא את המפלגות המקומיות עם ההפליה והניצול שיוצאו אל מחוץ לחוק… המשמרות העממיים שיבואו במקום הצבא המסורתי. בתי הספר הפרטיים שיולאמו, והמפעלים, הבנקים, המסחר והנחלות העירוניות שיוחרמו לטובת הכלל….את התפקידים המרכזיים ימלאו האנשים הנמרצים, הכשרוניים והמהפכניים ביותר, ולא העשירים ובעלי הקשרים… כולם ישתתפו ויקחו חלק במאמץ הלאומי הגדול והיוצר לפיתוח המולדת ולחיסול האנלפבתיות והשלטון הריכוזי המחניק. ערפילי הדת יימוגו באורו השיטתי של המדע…" (216-215). אכן, תמימות קדושה. למרות המכות והבגידות הבלתי פוסקות שסופג מייטה מחבריו לקבוצה המהפכנית, ממוסדות התנועה, מהמפלגה הראשית ברוסיה. הוא ממשיך להאמין בדרך המהפכה.

מנהיגי מהפכות או מהפכנים מושבעים מתקשים לנטוש את דרך המהפכה. דוגמאות בהיסטוריה הרחוקה והקרובה אינן חסרות. החל מרובספייר שהנהיג את המהפכה הצרפתית, ולא יכול היה לחדול להיות מהפכן, עד שראה בכל אדם ואדם ולו הקרוב לו ביותר את אויב המהפכה, עד שנטחן גם הוא בגלגליה העקובים מדם. פידל קסטרו שלא יכול היה להפסיק להיות מהפכן שלא לצורך לאחר שהמהפכה כבר הסתיימה בהצלחה, ולא פשט את מדי המהפכה עד יומו האחרון. (צ'ה גווארה ניצל מהמצב הפתטי הזה כשנהרג צעיר ודמותו הפוטוגנית תמשיך בוודאי להתנוסס על חולצותיהם של בני נוער, על פי התיאוריה המפורסמת האומרת "אם אתה לא קומוניסט ומהפכן בהיותך צעיר, אתה חסר לב ורגש, אם אתה עדיין קומוניסט ומהפכן בהיותך מבוגר אתה חסר שכל והיגיון"). ונזכיר גם את המהפכן והמנהיג יאסר ערפאת, שלא הוריד את המדים עד ליום מותו, אם כי במקרה שלו אפשר לומר שהמהפכה שלו עדיין לא נסתיימה…

בספר "הפטריוטים" מאת סאנה קרסיקוב (עברית: אמיר צוקרמן, כנרת זמורה ביתן, 2017), אנחנו עורכים הכרות עם אישה אמריקאית שהאמינה בקומוניזם בכל ליבה, עברה לרוסיה כדי להגשים בגופה את אמונתה, נאסרה, נשלחה למחנות עבודה וכפייה, התעללו בה ובבני משפחתה, ועדיין היא מאמינה בחלום הקומוניסטי, למרות שהאל שהכזיב ניצב ממש מול פניה, עיניה טחו מראות. כך גם מייטה, שחלומו מתנפץ מול עיניו אבל הוא אינו מסוגל לראות ולהפנים.

הסופר וגיבוריו

הסופר נוכח בכל שלב ושלב בצמיחתו ובהתפתחותו של מייטה. הוא מראיין אנשים שהיה להם קשר עם מייטה, החל בבני משפחתו, עבור בחבריו לרעיון וכלה באסירים שאיתם בילה כששהה בבית הסוהר. חיפושו של הסופר אחר העבר האבוד והתקוות התמימות מאפשר לו לסייר ולשוטט על פני פרו על כל גווניה, פרו על הניגודים הקשים שבה, ניגודים כלכליים, אתניים ותרבותיים. לצורך החקירה הוא מבקר בבתי פאר, במשכנות עוני, בבית הנבחרים ובבית הכלא הנידח ביותר. הוא מחפש בעיר הבירה ובמרומי הרי האנדים, מחפש אחר תשובות לשאלה הקשה מה מביא אדם לדבוק בלהט בלתי מתפשר עד נכונות להקרבת חיים, במטרה שאין כל סיכוי להגשמתה. הוא מחפש בין חיילים, בין איכרים מזדקנים, על רקע של מלחמה ההולכת ומתקרבת ומתרגשת על פרו, לנוכח איומי פלישה ממערב. תשובות לשאלה קשה למצוא ואולי גם אין תשובות כאלה. אבל הסופר מביא גם את עצמו לתוך הסיפור הזה, במכוון וביודעין, ובכתיבתו הוא מסגיר לנו את רגשותיו ויחסו אל המהפכן התמידי וחבריו. סיפורו של מייטה הוא בעצם דרכו הספרותית של יוסה לתאר את פרו המוכה ואת הווי השמאל הקומוניסטי בפרו, שעם שורותיו נמנה אף הוא שנים רבות, עד שהגדיר עצמו כנאו-ליברל. מייטה, במהלך רוב הספר, הוא אידיאליסט תמים. נבכי הפוליטיקה זרים לו, והוא נצמד בלהט לעמדותיו ולאמונותיו, ומוכן לשלם את המחיר לכשיידרש. יוסה מתיחס אליו, ואל רסיסי התנועות הקומוניסטיות, בחיבה לגלגנית. יוסה עצמו עשה דרך מתנועות השמאל אל הימין ה"נאור", ולכן התבוננותו אל תנועות השמאל הקיקיוניות היא מבט חומל משהו, כמבין את הדברים שהם לעולם לא יבינו.

ואילו אני, בתור קוראת, המתבוננת מן הצד, הרגשתי כאב הולך וגובר. כאב פיזי ממש. הנואשות, התמימות, האמונה הלוהטת, שנתקלות שוב ושוב בלבבות אטומים, באדישות, בציניות, בעיקר בציניות של המערכת שמתוכה לכאורה פועל הגיבור, ושוב ושוב, לאחר כל מכה, האמונה התמימה והנלהבת שהנה הנה מתחילה המהפכה שתשנה הכל, שתיצור עולם טוב יותר, פרו טובה יותר. זה ממש כואב. ולמרות שזהו משחק מכור מראש, תוצאות ידועות מראש, אי אפשר שלא לכאוב את התמימות הקדושה הזאת.

האם הסיפור אמיתי? הנה מה שהסופר אומר לאחד האנשים שהוא מראיין לצורך כתיבת הספר, במענה לשאלה מה בדיוק הוא עומד לספר ואיך: "מפני שאני מציאותי, ברומנים שלי אני תמיד מנסה לשקר על בסיס ידיעת החומר… זו שיטת העבודה שלי, והיא, לדעתי, הדרך היחידה לתיאור ההיסטוריה, בשונה מההיסטוריה במרכאות."

 

 

קרדיט:

ערכים בויקיפדיה

https://etiseroussi.wordpress.com/

https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=63263

: roni64  פורסם: 06/10/2010