המרד על הבאונטי ואני

 

כשהייתי ילדה..

כשהייתי בכיתה ה' היתה לי מחנכת שמאוד אהבתי. שמה היה רבקה (שרשבסקי). היא היתה האחראית על ספריית בית הספר. בבית ספרי, בית חינוך לילדי עובדים ברחוב פרדיננד לסל 7, היתה ספרייה גדולה שבה היינו שואלים ספרי קריאה. ניצלתי את העובדה שהמחנכת רבקה היתה אחראית על הספרייה והייתי נוהגת להיכנס לספריה בכל הפסקה, לוקחת ספר, קוראת אותו במהלך השיעור מתחת לשולחן הלימודים, ובהפסקה הבאה כבר הייתי רצה להחליפו בספר חדש. קראתי מהר ובלהיטות. רבקה העלימה עין, ביודעה שלמרות כל זאת אני תלמידה טובה. היא עודדה אותי לקריאה מרובה והמליצה לי על ספרים. כשסיימתי את כיתה ח' ונפרדתי בדמעות מבית ספרי האהוב, רשמה לי המחנכת רבקה זיכרון בספר הזיכרונות שלי, ובו ציטטה קטע מספר שאהבתי.  הרבה מידיעותיי היום, מאהבתי לספרים, מיכולותיי האינטלקטואליות – אני חבה לבית הספר האהוב, למחנכת האהובה, ולקריאת הספרים האובססיבית.

בזמנו נהגו להוציא ספרים בחלקים. למשל ילדי רב החובל גרנט של ז'ול ורן יצא לאור בשישה חלקים. בסוף כל חלק היה כתוב: ההמשך בכרך הבא. זה היה מוציא אותי מדעתי. הייתי גומרת לטרוף את החלק הראשון ורצה לספריה לקחת את החלק השני. או בספרי טרזן: בסוף הספר "טרזן מלך הקופים" היה כתוב: ויתר הרפתקאותיו של טרזן מתוארות בספר הבא: "טרזן חוזר לג'ונגל". תמיד הייתי בודקת מה הוא ספר ההמשך ומקפידה לקרוא אותו. לפעמים ספר ההמשך היה בקריאה אצל ילד אחר והייתי לוקחת את החלק השלישי במקומו, אבל אוכלת את עצמי על כך שעדיין לא קראתי את החלק החסר.

בערב, מתחת לשמיכה, אני והספר. אמא: די לקרוא, לכי לישון, מחר בית ספר. אני: אני רק גומרת את הפרק. גומרת ומתחיל פרק נוסף. ושוב אותו מחזה. קוראת, קוראת, קוראת. הגעתי למצב שבו קראתי את כל הספרים בספריית בית הספר. התחלתי לקרוא אותם פעם שנייה ושלישית.

אז הייתי תולעת ספרים. הייתי בולעת בשקיקה כל מילה מודפסת. בספרים מצאתי מפלט מהחיים, שלא תמיד היו מאירי פנים. בעיקר אהבתי ספרי הרפתקאות. כל ספרי האינדיאנים (מרד האינדיאנים, האידיאנית הנוקמת..), כל ספרי טרזן (טרזן מלך הקופים, טרזן חוזר לג'ונגל, טרזן וזהב אופיר..). כשגדלתי קצת אהבתי בעיקר ספרי מסעות: כל ספרי ז'ול ורן (מסעו ופגעיו של הקפיטן הטרס, אי התעלומות..), ואחר כך ספרי מסעות תיעודיים של ממש (מסע פוסֶט, בדד..). לא ייפלא שסיפור המרד על הבאונטי תפס את תשומת לבי וריתק אותי.

הטרילוגיה של המרד

טרילוגיית ספרים נכתבה על ידי צ'ארלס נורדהוף (Charles Nordhoff) וג'יימס נורמן הול   (James Norman Hall) על סיפור הבאונטי: הספר הראשון נקרא בתרגומו הראשון לעברית "המרד על הבאונטי" (Mutiny on the Bounty) ומספר את סיפורה של האנייה, של קפיטן בליי שעמד בראשה, ושל המרד נגדו;  הספר השני נקרא בתרגומו הראשון לעברית "בסירה על פני הים" (Men Against the Sea) והוא מספר את סיפור מסעו הבלתי אפשרי של בליי ואנשיו על סירת המשוטים עד הגיעם אל חוף מבטחים; הספר השלישי,  החותם את הטרילוגיה נקרא בתרגומו הראשון לעברית "האי פיטקרן" (Pitcairn Island) והוא מספר את השתלשלות העניינים על האי פיטקרן שהמורדים הבורחים התיישבו עליו. ההוצאה הראשונה בעברית: עברית: א. עמיהוד, הוצאה: טברסקי, שנה: 1951. על הכריכה הפנימית: מפות ההפלגה.

המרד על הבאונטי היה מרד על ספינה בריטית אשר אירע ב-1789, וזכה לפרסום בזכות מספר ספרים, סרטים ושירים.

המרד הונהג על ידי פלטשר כריסטיאן נגד מפקד הספינה, לוטננט וליאם בליי. ויליאם בליי נשלח כמפקדה של האונייה "באונטי" למשימת איסוף שתילים של עץ הלחם. ב-ב-28 באפריל, לאחר שביקרו באי טהיטי, התמרד חלק מן הצוות ליד האי טאפואה שבקבוצת איי פיג'י. ככל הנראה, ההתמרדות ארעה עקב העבודה הקשה, הקצבת המים שקבע בליי והתרופפות המשמעת עקב השהות הממושכת בטהיטי.

בסירה. המורדים אילצו את קפטן בליי ועוד 18 מלחים לרדת מן ה"באונטי", ולהפליג לדרכם בסירת מפרש קטנה בלב האוקיינוס. באחד המסעות המדהימים ביותר שערך אדם כלשהו מעודו, ניווט בליי את הסירה שהיטלטלה על פני ים גועש למרחק של 6,710 ק"מ, עד אשר לאחר שבועות רבים של תלאות וסבל בל-יתואר, רעב קשה וחולי רב, הגיעו לאי טימור באיי הודו המזרחית.

האי פיטקרן. המורדים ברחו עם האונייה אל האי פיטקרן, לא לפני שאספו את הנשים שאירחו אותם חודשים קודם בטהיטי. באי מתגוררים צאצאיהם עד היום. ב-ב-23 בינואר 1790 שרף הצוות המתמרד את האונייה, ומקץ 167 שנים בדיוק, ב-23 בינואר 1957, מצא לואיס מארדן, איש החברה הגיאוגרפית האמריקאית, את שרידי האונייה.

בסוף המאה ה-18 החליט הממשל הבריטי לרדוף אחר המורדים שהדיחו את מפקד הבאונטי, קפטן ויליאם בליי, ולהביאם למשפט גם מהפינה הנידחת ביותר בעולם. אלא שהמורדים מצאו לעצמם פינה נידחת באמת. כשסוף סוף נמצאו צאצאיהם, ב-1814, ראו בהם הבריטים פראים אצילים – בני הציוויליזציה שהתערבבו בפולינזים מטהיטי וחזרו אל ערכיו הפשוטים של הטבע. איש לא תבע אז להעמיד לדין את המורד האחרון שנשאר בחיים, ג'ון אדמס.
כל מי שיכול להשיג את הספרים הישנים האלה, חווית קריאה מרתקת מובטחת לו, וגם חשיפה של פרשה היסטורית מיוחדת במינה שלא היה לה תקדים וגם לא אח ורע. המרד, ההפלגה בסירה הרעועה שנגמרה בהצלחה כנגד כל הסיכויים, ההתיישבות של המורדים על האי הנידח שאיש לא הכירו, צאצאי המורדים שחיים באי הזה עד היום – כל אלה הופכים את הקריאה בספרים המיוחדים הללו לחוויה בלתי נשכחת.

 

מציאות הופכת לספר, ספר הופך לסרט

סיפור המרד שקסם כל כך לצמד הסופרים לא נשאר יתום. עד מהרה קלטו מפיקי הקולנוע שיש פה חומר מצויין לסרט מצליח.

הגרסה הראשונה על הסיפור נעשתה אוסטרליה ב-1933 ונקראה "בעקבות הבאונטי" (In the Wake of the Bounty), בכיכובו של ארול פלין בתור פלטשר כריסטיאן.

הסרט הבא היה בשנת 1935, ואף זכה אוסקר כסרט הטוב ביותר. הסרט של חברת MGM, בכיכובם של צ'רלס לוטון בתור בליי וקלרק גייבל בתור כריסטיאן. במאי: פרנק לויד. בפעם היחידה בתולדות טקס האוסקר, היו שלושה שחקנים מאותו הסרט מועמדים לפרס השחקן הראשי הטוב ביותר: צ'רלס לאוטון בתפקיד הקפטן העריץ, בליי; קלארק גייבל האלמותי בתפקיד פלטשר כריסטיאן, ופרנשו טון בתפקיד באיים. קלאסיקת-על שזכתה להיכלל ברשימת 100 הסרטים החשובים ביותר של אמריקה.

סרט נוסף נעשה ב-1962. בסרט מרלון ברנדו הגדול מגלם את דמותו של פלטשר כריסטיאן, קצין על ה"באונטי", שמנהיג מרד מלחים נגד קפטן בליי (השחקן טרוור הווארד), מפקד הספינה הקשוח והקר, שאינו מתחשב בצרכי נתיניו וסוחט מהם עבודת פרך. הצוות חוזר לטהיטי על מנת לבלות עם הנשים המקומיות, להתענג על החופים הטרופיים והכי חשוב – לשכוח את אנגליה. על פי הרומן הקלאסי של צ'ארלס נורדהוף וג'יימס נורמן הול. לואיס מיילסטון וקרול ריד ביימו עם טרוור האוורד.  בניגוד למציאות ההיסטורית, כריסטיאן מת על הספינה הבוערת מול חופי האי פיטקרן, וזה לא אי-הדיוק היחיד בסרט זה.

סרט רביעי, "הבאונטי" (The Bounty), נעשה ב-1984 בכיכובם של אנתוני הופקינס בתור בליי ומל גיבסון  בתור כריסטיאן. מכל הסרטים שנעשו על המרד, גרסה זו היא הנאמנה ביותר למציאות.

דילמות וספקות

כשעוקבים אחרי ארבע הגירסאות של הסרט, משווים לספר ולמידע ההיסטורי, עולות כמה מסקנות מעניינות על התפתחות הצרכים והצרכנות של החברה קוראת הספרים והצופה בסרטים, ועל אלה המספקים להם צרכים אלה.

שלושת הסרטים הראשונים שהופקו, משקפים את תפיסת העולם של יצרני הסרטים עד שנות השמונים של המאה ה-20: ספקו לקהל את גיבוריו. הגיבורים רדודים ומצויירים בשחור-לבן, כמו צבעי הסרט עצמו (הגירסה השלישית כבר היתה צבעונית, אך בתפיסתה היא השחור-לבן יותר מכל הגירסאות האחרות). הקהל רוצה צעיר מורד ואינדיווידואלי שאפשר להזדהות אתו, היוצא להילחם כנגד כל הסיכויים בעריץ הרשע והקשוח. את זה מספק לקהל בעיקר הסרטים השני והשלישי: בתפקיד פלטשר כריסטיאן, הציבו את השחקן השרמנטי, חביב הנשים קלרק גייבל, ואחריו את השחקן הכריזמטי מרלון ברנדו, ושניהם מציגים את התגלמות האומץ, הטוב, העצמאות, היוצא לעזרת אחיו העשוקים;  בתפקיד הקפטן בליי הציבו את צ'רלס לוטון המגושם והבלתי מושך בעליל, ואחריו את טרוור הווארד, שגם הוא אינו מצטיין ביפי מראהו, והם הציגו את התגלמות הרשע, הקשיחות והאטימות. באופן טבעי הזדהה הקהל עם המורדים ורצה בנצחונם.

כשבודקים את הרישומים ההיסטוריים, ואת הספר שנעשה בעקבותיהם, לומדים לדעת שהאמת אינה בצבעי שחור-לבן. קפיטן בליי היה יורד ים מנוסה, נווט מעולה, אדם בעל כושר פיקוד, ניהול ושליטה. אומץ לב בלתי רגיל הפגין כשניווט את הסירה הקטנה והטעונה, ללא מזון ומים, ללא אמצעי ניווט ומפות, באחד המסעות המדהימים ביותר שערך אדם כלשהו מעודו. כשבודקים את הנסיבות שהובילו למרד מתגלה בליי כאדם שקול, לא אכזר במיוחד, לא קשוח במיוחד, שנקלע לנסיבות בלתי אפשריות.

לעומתו פלטשר כריסטיאן, לכאורה המורד האמיץ והנועז הלוחם לזכויות חבריו בסרטים, מתגלה במציאות כאדם פזיז ולא שקול, נתון למצבי רוח, שפעל בחוסר שיקול דעת כשהנהיג את המרד. העובדה היא שרוב המלחים העדיפו לחבור לבליי ולא למורד, ורק בחוסר ברירה נשארו כמה מהם על אניית המורדים.

בקריאת הספר עולות הדילמות הללו. סיפור השתלשלות האירועים מוביל את הקורא להכיר את הדמויות ולנסות לנתח את התנהגותן. הסרט הרביעי והאחרון הוא הנאמן ביותר לרוח המציאות והספר, ואפשר להסיק שגם קהל הצופים בקולנוע אולי התבגר קצת, והוא מוכן להתמודד עם דמויות מורכבות יותר. בליי מוצג כמות שהוא, יורד ים מנוסה שנקלע לנסיבות קשות ונאלץ להשתלט על חבר ימאים פרועים כדי להשיב את מטענו ואת אנשיו הביתה בשלום. הדמות מורכבת. אינו צדיק אך גם אינו רשע. המורד הצעיר והפזיז מוצג גם הוא בלבטיו הקשים, במאבקו עם עצמו ועם חבריו, בעד ונגד ביצוע המרד שנחשב לעבירה פלילית חמורה ביותר שדינה מוות. וגם הצופה נאלץ לחשוב ולהתלבט עם עצמו. לכאורה רוצים להזדהות עם המורד הצעיר ולשנוא את הקפיטן הקשוח, אבל הסרט מאלץ את צופיו, כמו הספר, להביט היטב במראה ולהבין שהאדם אינו רדוד ושטוח, אלא בעל עומק ומורכבות.