המצאת הטבע

 

כבר הרבה שנים לא הרגשתי כפי שהרגשתי כשקראתי את הספר "המצאת הטבע" של אנדראה וולף. בנעוריי הייתי להוטה מאוד אחרי ספרי מסע והרפתקאות. קראתי את כל ספרי המסע וההרפתקאות שהיו בספריית בית הספר, ולא רק פעם אחת אלא פעמים רבות. כל ספר כזה, מ"אל הררי סהר" של פרידריך וילהלם מדר, על כל חלקיו והמשכיו (לרוב ספרי ההרפתקאות שהצליחו נספחו מיד חלק שני וגם חלק שלישי ואולי יותר), עבור דרך כל ה"טרזנים" לעשרותיהם, ועד ל"מסעותיו והרפתקאותיו של הקפיטן הטרס" שכתב ז'ול ורן (את כל מה שכתב ז'ול ורן קראתי בשקיקה רבה), ואחר כך בבגרותי גם את "הנילוס הכחול" ו"הנילוס הלבן"  ו"נחל קופר" של אלן מורהאד, ואת "מסע פוסט" של בריאן פוסט ואת "במחוזות טרופיים נוגים" של קלוד לוי-סטרוס… תקצר הרשימה וילא העט להביא לכאן את כל ספרי המסע וההרפתקאות שקראתי בחיי, ותמיד – כל ספר כזה גרם לי להרגיש שאני שם, שאני בתוך המסע, שאני חווה את ההרפתקה על בשרי. לבי ערג אל הבלתי נודע, נשמתי נכספה אל החוץ הפראי, להיות שם להיות בתוך. אבל כנראה לא נולדתי בזמן המתאים או בגוף המתאים, או במין המתאים, ואני מיישמת את הכיסופים להרפתקה בלתי נודעת רק במסעותיי בארצות שונות ורבות שברובן לא אפגוש כבר שבטים פראים באיזה ג'ונגל נידח, או לא אטפס תוך סכנת נפשות אל לבו של הר געש יורק לבה. את התחושה הזאת של חוויה עזה מאוד של אני בפנים כבר לא חשתי זמן רב, והנה לקחתי לידי את "המצאת הטבע" ונסחפתי. כל מה שעשה המדען המופלא הזה, אלכסנדר פון הומבולדט, וכל מסעות החקר שלו, וכל הסכנות שעבר והקשיים שחווה – הייתי איתו. הייתי איתו כשנאלץ לסגת, רגע לפני הפיסגה, ולוותר על חלומו להגיע לפיסגת הצ'ימבורסו*, הייתי איתו במהלך המסע המטורף שעשה בערבות רוסיה המושלגת**. לא רק הייתי איתו, הייתי הוא!

הרפתקאותיו הססגוניות כמו נלקחו מספרי ז‘ול ורן: הוא מיפה נהרות טרופּיים שורצי תנינים באמריקה הדרומית, דהר בערבות רוסיה המוכות בגחלת, טיפס על הרי הגעש הגבוהים בעולם ועורר השראה בשליטים ובנשיאים, במדענים ובמשוררים.

למרות רגשותיי העזים, ברור לי שלא שהעניין ההרפתקני כאן הוא הנושא, אלא האיש יוצא הדופן, מדען טוטאלי, שרצה לדעת ולהבין הכול, וחשיבתו הקדימה את זמנו עד כדי כך שרק עכשיו אנו מדביקים אותה.

*ההר הגבוה ביותר באקוודור, גובהו 6,268 מטרים. ההר, הר געש רדום, ידוע גם בכך שהוא הנקודה הרחוקה ביותר ממרכז כדור הארץ, 6,384.4 קילומטרים. מהמאה ה-16 עד המאה ה-19 נחשב ההר להר הגבוה ביותר בעולם, גורם שמשך אליו מטפסים רבים, במיוחד במאות ה-17 וה-18. אלכסנדר פון הומבולדט, במסעו בשנת 1802, טיפס עד לגובה 5,875 מטרים, לפי יומנו, לפני שנאלצו הוא וצוותו לחזור, כיוון שסבלו ממחלת גבהים. זה היה ניסיון ההעפלה האירופאי המתועד הראשון לגבי ההר. פסגת הצ'ימבורסו נכבשה לראשונה בשנת 1880, על ידי הבריטי אדוארד וימפר. כיוון שהוטלו ספקות רבים האם אכן הגיע לפסגה, טיפס וימפר שנית לפסגה בהמשך אותה שנה, אך מנתיב שונה.

בשנת 1976 נעלמה טיסה מסחרית שטסה בנתיב העובר בסביבת ההר. בשנת 2002, 26 שנים מאוחר יותר, נמצא המטוס ובו 59 גופות הצוות והנוסעים, על ידי מטפסים מאקוואדור שהשתמשו בשביל מזרחי, שלא נעשה בו שימוש.

** וגם עשיתי את המסע הזה, אך בתנאים משופרים יותר, ברכבת הטרנס סיבירית, ממוסקבה עד ולדיווסטוק. הנתיב הטרנס-סיבירי, יוצא ממוסקבה ומגיע לוולדיווסטוק דרך דרום סיביר. הקו נסלל בין שנת 1891 לשנת 1916. אורכו של הקו 9,288 קילמטרים והוא חוצה שמונה אזורי זמן. נסיעה בקו זה, מתחנתו הראשונה ועד לאחרונה אורכת כשבעה ימים. הוא היה קו הרכבת הארוך ביותר בעולם. היום כבר יש שני קווים ארוכים יותר.

המדען הנשכח

אלכסנדר פון הומבולדט היה המדען המפורסם ביותר בתקופתו, מחברו של הספר האקולוגי הראשון בעולם, והניח את הבסיס לרעיונות שהתפרסמו אחר כך על ידי מדענים אחרים, אבל מעטים מחוץ לאקדמיה יודעים היום לומר מי היה הומבולדט, או מה בדיוק עשה ובמה ייחודו. לעתים קרובות אנחנו מכירים טוב יותר את מה שנושא את שמו. זרם הומבולדט, למשל, הוא זרם ימי קר באוקיינוס השקט, ליד חופה המערבי של אמריקה הדרומית. הומבולדט גילה אותו והבין את החשיבות העצומה שיש לו על האקלים. זרם הומבולדט הוא הגורם הישיר להיווצרות המדבר הצחיח ביותר בעולם, מדבר אטאקמה בצ'ילה. לא רק הזרם הזה נושא את שמו של הומבולדט. גם ימת הומבולדט על הירח; פינגווין בדרום אמריקה, פינגווין הומבולדט; דיונון הומבולדט שחי באוקיינוס השקט; צמחים רבים נושאים את שמו, נהרות, הרים, מפלים וערים בדרום אמריקה נושאים את שמו. הומבולדט זכה לכינויים "אבי הגיאוגרפיה", "קולומבוס השני" ו"נסיך המדע". האגדות מספרות שנפוליאון קינא בו; גתה כתב שבילוי של כמה שעות בשיחה עם הומבולדט מחכים יותר מלימוד ממושך באוניברסיטה; דרווין הצהיר בגילוי לב שספריו של הומבולדט העניקו לו את ההשראה ואת הרעיונות לפיתוח תורת האבולוציה; סימון בוליבר, המשחרר הגדול של אמריקה הדרומית, הכיר את הומבולדט היטב, העריץ אותו והשתמש ברעיונותיו כבסיס למהפכה שהנהיג; סופר הטבע האמריקאי הגדול הנרי דיוויד ת'ורו הצהיר שקריאת כתביו של הומבולדט שינתה את חייו. רשימת האנשים שהושפעו באופן דרמטי מאישיותו של הומבולדט, ממסעותיו ובעיקר מספריו – כמעט אין סופית.

אז איך קרה שהיום איש כמעט לא שמע עליו. על דרווין כולם שמעו, על גתה כולם שמעו, אבל כשאני מזכירה את השם הומבולדט, ננעצות בי עייניים משתאות: מי? והרי הוא האיש שכולם גדלו על ברכיו, על רעיונותיו, עמדו על כתפיו כשגילו את תגליותיהם. וזאת אולי הסיבה. הם עמדו על כתפיו, והוא נשכח מלב. איך יתכן שהמדען המפורסם ביותר בעולם פשוט נשכח? כנראה שהסיבה העיקרית היא שאין שום תגלית שצמודה לשמו. הוא לא גילה חוקי טבע כמו ניוטון, הוא לא פיתח תיאוריה מהפכנית כמו דרווין. הומבולדט הוא אחד האחרונים שידעו הכל. אחריו התחילו להתמחות והיום פשוט אי אפשר להיות מומחה לכל דבר. הרעיון היפה שתוכל לאחד את הכל ולהבין משהו בזכות זה – נגמר. המדע זלזל באנשים כמוהו. הוא היה האחרון שידע הכל, הבין הכל, וגם ניסה לאחד את כל עולם הטבע, האדם והרגש לישות אחת. הוא הצליח לאחד את המדע עם האמנות. הוא היה מדען רומנטי והאפשרות הזו אינה קיימת עוד. המאה העשרים מחקה אותה. מאה השנים האחרונות מתאפיינות בהפרדת האמנות מהמדע, את הרגשות מההיגיון. ייחודו של הומבולדט היה בכך שהוא איחד בין כל המרכיבים האנושיים והטבעיים וראה אותם בראייה אחת כוללת. רעיונותיו על המדע ועל הקשר בין אדם וטבע היו מהפכניים בזמנו, אבל היום הם הבסיס לחשיבה על אקולוגיה, סביבה וההתחממות הגלובלית.

ואלה תולדות

פרידריך אלכסנדר פון הומבולדט נולד ב־1769 ומת ב־1859. כשנפטר האב הפקידה האם את שני בניה, וילהלם הבכור ואלכסנדר בן התשע, בידי מורים פרטיים. אלכסנדר הרבה לשוטט. הוא טייל לבדו ביערות שהקיפו את אחוזת המשפחה וחווה את השהות בטבע כמרגיעה ואופפת שלווה. שם החלה לנבוט  אהבתו הממכרת למדעי הטבע ולחקר הסביבה הפיזית על כל היבטיה: מאבנים ואדמה עד לצמחים, בעלי חיים ובני אדם.

כבר בגיל צעיר נהנו שני האחים מחברת גדולי הרוח והתרבות של זמנם. וילהלם, האח הבכור, נשא אישה ועבר להתגורר בעיר יינה, עיר אוניברסיטאית קטנה, שהמשורר שילר, מחבר "האודה לשמחה" בסימפוניה התשיעית של בטהובן, חי בה. לא רחוק מיינה, בוויימר, חי גתה, גדול משוררי גרמניה. וילהלם ואלכסנדר התיידדו עם המשוררים, ובילו שעות רבות בחברתם. גתה לא היה רק משורר גדול, אלא גם איש מדע נלהב וההיכרות עם אלכסנדר עודדה אותו להעמיק בנושאים מדעיים, מגיאולוגיה עד אופטיקה, תורת הצבעים ועוד. הוא התלהב מרעיונותיו המדעיים של אלכסנדר והעריץ אותו עד סוף ימיו. השיחות הארוכות בין הידידים והעיסוק בפילוסופיה של קאנט תרמו לחשיבה של אלכסנדר, שהייתה מוחשית ופרטנית, אחוזה בהתבוננות ישירה ובממצאים ממשיים. הדבר עתיד להתבטא בראייה רחבה ובתפיסה כוללנית של הידע המדעי ותופעות הטבע. אלכסנדר רצה לצאת למסעות ולחקור את הטבע במקומות שונים בעולם.

היעד הראשון היה אמריקה הדרומית. המסע ארך חמש שנים. בדרכם ל"עולם החדש" הצטיידו הומבולדט ושותפו בונפלאן, זואולוג צעיר, במאות ארגזים ותיבות שכללו מכשירי מדידה, טלסקופים, ברומטרים, ציוד לייבוש צמחים, כלובי חיות וציפורים וכל מה שנחוץ למחקר ושימור של צמחים ואבנים, חד־תאיים, ציפורים, זוחלים ושאר בעלי חיים. המסע לא היה פשוט והיו בו גם רגעים מסכני חיים, כמו היום שבו ניסו השניים להגיע לפיסגת הר הגעש צ'ימבורסו, שנחשב באותם ימים לגבוה בעולם:

"הם זחלו על ידיהם וברכיהם לאורך הרכס הגבוה והצר, שכל רוחבו הגיע בכמה מקומות לחמישה סנטימטרים בלבד… משמאלם צלל מצוק תלול מצופה בקרום קרח… החומות הכהות, המאונכות כמעט, היו מכוסות בסלעים שהזדקרו כמו להבי סכינים…". הסַבָּל האחראי לנשיאת המכשיר החשוב ביותר, הברומטר, כמעט טבע בשלג העמוק שבמורד ההר. הברומטר והסבל נחלצו מהשלג, והומבולדט ביצע את המדידות בידיים קפואות, כשהוא כמעט נהדף על ידי הרוח העזה מרום ההר אל התחתית.

כשחזרו לאירופה ישב הומבולדט בפריז וסיכם את ממצאיו מן המסע במפעל ענקים מדעי בן 33 כרכים, שכלל רישומים וחיתוכי עץ של נופים וטבלאות סטטיסטיות. בעקבותיו בא ספרו החשוב ביותר "מראות הטבע". בספרו הזמין הומבולדט את הקוראים "להצטרף אלי בחדווה אל מעבה היער, אל ערבות העשב שאין להן שיעור והלאה אל שדרת רכס האנדים… בהרים שוכנת החירות!" החירות הזו תעתיק לדבריו את הקוראים אל עולם קסום, "הרחק מגליהם הסוערים של החיים". העולם כולו הוצג בספריו כמארג עצום, שאם מושכים בו חוט אחד המכלול עלול להתפרק. מדעני הסביבה העדכניים ביותר לא יכולים לנסח זאת טוב יותר. במהלך ביקורו באמריקה הדרומית כתב הומבולדט את מה שנראה כיום כחזון או כנבואה של כתיבה אקולוגית: "כאשר משמידים יערות, כפי שעושים בעלי מטעים בכל רחבי אמריקה, בפזיזות ובלי שיקול דעת, המעיינות מתייבשים לגמרי או נעשים שופעים פחות. אפיקי הנהרות, הנשארים יבשים במשך חלק מהשנה, הופכים לנתיבי שיטפון כשיורדים גשמים גדולים במקומות הגבוהים. העשבייה והטחב נעלמים עם השיחים בצלעות ההרים ודבר אינו בולם עוד את שטף מי הגשם".

במהלך השנים שבהן התגורר בפריז ובברלין חליפות נפגש עם כל גדולי העולם בתקופתו, ניסה וכשל במאמציו להשיג אשרה למסע בהודו ובהימלאיה ויצא לבסוף, בגיל 60, למסע מפרך נוסף – הפעם ברוסיה ובסיביר עד גבול סין. הומבולדט מת ב-1859 בגרמניה, כמעט בגיל 90, לאחר שכתב ופרסם עשרות ספרים ששילבו בין ההרפתקאות שעבר לטקסטים מדעיים וכתיבה פיוטית ומעוררת השראה.

הספר והסופרת

ספרה המרשים של אנדריאה וולף "המצאת הטבע – הרפתקאותיו של אלכסנדר פון הומבולדט, הגיבור האבוד של המדע" יצא לאור לפני כשנה וחצי. בימים אלה ראתה אור המהדורה העברית (הוצאת שוקן, תרגום עמנואל לוטם). וולף בת ה-45, ילידת הודו, שגדלה בגרמניה וחיה היום בלונדון, הצילה את הומבולדט משכחה. הספר תורגם ל-24 שפות וזכה בפרסים רבים, ביניהם בשניים מהפרסים הנחשבים ביותר – פרס החברה המלכותית הבריטית, ופרס החברה הגאוגרפית המלכותית. רק שלוש נשים זכו עד כה בפרס החברה המלכותית לספר מדעי, מסגרת שנחשבה עד לאחרונה למועדון גברי סגור.

אנדראה וולף הופכת את סיפור חייו ומסעותיו של הומבולדט למסע מרתק בעולמו של איש יוצא דופן, שמחשבותיו נעו במהירות גדולה מכפי שהצליח להביען, וששום נסיבות לא יכלו לעצור את המרוץ שלו בנתיב הגילויים. כתיבתה משלבת מתח עם תיאורי טבע וסיפורים אנושיים ושפתה הפיוטית והעשירה, הזדהותה עם הגיבור והתחקיר המעמיק שהקנה לה היכרות אינטימית עם דמותו ותקופתו של הומבולדט הופכים את הביוגרפיה ליצירה ספרותית מרהיבה ולמסמך היסטורי רב־ערך.

אנדריאה וולף עשתה עבודת ענקים מכל בחינה, הן בכמות ובעומק התחקירים והן באיכות ובפירוט של הכתיבה. מי שמציץ ברשימת המקורות, הארכיונים והספרים – עשרים ושניים עמודים מודפסים בצפיפות – רואה באופן מוחשי את המאמץ והאהבה שהשקיעה האישה המופלאה הזאת להחייאת דמותו של פון הומבולדט, ומעריך עוד יותר את התוצאה. היא נסעה ברחבי העולם כדי להתחקות אחר מסעותיו ואספה כל פיסת מידע עליו ועל רעיונותיו.

ייחודו של "המצאת הטבע" טמון בחדירת הרובד החיצון שבו מסופר רק על חיים ומעשים. אין זו ביוגרפיה רגילה, אלא "ביוגרפיית עומק", שבה הצליחה וולף להציג את עולמו הרוחני ההוליסטי של אלכסנדר פון הומבולדט – האיש שלצורך הבנת היקום פרץ את המחסום בין מדעי הטבע ומדעי החברה, ובין גורל הסביבה לגורל האדם.

זהו חיבור פופולרי ונגיש, אבל לוולף יש העומק והחדות לספק מבט על ההיסטוריה של הרעיונות. כך, למשל, כשהיא מתעכבת על לידת הרעיון שלפיו על האנושות להשקיע בסביבה כדי למנוע שואה אקולוגית. בזמנו של הומבולדט העולם דהר לקראת תיעוש, והמטרה היחידה היתה יותר מוצרים ויותר אנרגיה. הסביבה נראתה כלא יותר מחומר גלם, שאותו אפשר לבזבז בלי הגבלה. אבל הומבולדט האמין שהטבע הוא ישות אחת, חיה ומתפתחת, הדומה למארג שייפרם אם נתלוש ממנו אפילו חוט אחד. במחצית המאה ה־19 תפיסה זו היתה מרחיקת לכת.

וולף הגדילה לעשות וצירפה לספר על הומבולדט פרקים על אישים שקנו להם שם עולם ולמעשה גדלו על רעיונותיו של הומבולדט: צ'רלס דרווין, הנרי דייויד ת'ורו; ג'ורג' פרקינס מארש, ארנסט הקל וג'ון מיואיר.

המצאת הטבע; הרפתקאותיו של אלכסנדר פון הומבולדט, מאת: אנדראה וולף

תרגום: עמנואל לוטם, שוקן, ירושלים ותל אביב, 2017.

קרדיטים:

08.01.2018 : משה גלעד, הארץ,  https://www.haaretz.co.il/gallery/.premium

אריאל אוקסהורן 07.12.2017  http://www.israelhayom.co.il/article/520273

 חבצלת פרבר,  (25-02-2018) מקור ראשון https://www.makorrishon.co.il/culture/23633/