המפלצת ירוקת העיניים – על אותלו

המפלצת ירוקת העיניים, הלוא היא הקנאה, מלווה את המין האנושי משחר לידתו. לא לחינם אמר המשורר: עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: רְשָׁפֶיהָ–רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה (שיר השירים ח, ו) וידע היטב על מה הוא מדבר. הקנאה, היא המוטיב המרכזי במחזה אותלו של ויליאם שקספיר. ומכיוון שבקנאה מדובר, כל אחד מקהל הצופים מבין היטב עד כמה קשה כשאול קנאה.

בתיאטרון הקאמרי העלו את אותלו של שקספיר. המחזה הזה כבר הוצג בעשרות גירסאות ונוסחים בעולם כולו וגם בארץ, לפחות בארבעה תרגומים שונים ובתפיסות שונות של במאים ומעבדים. והמחשבה העיקשת: מה יש כאן כבר לחדש? איננה מרפה. מה גם שבמהלך השנים התייגעתי מהתרגומים הנמלצים למחזותיו של שקספיר. לעתים היתה לי הרגשה שלא רק אני איני מבינה את מה שאומרים השחקנים, אלא שגם הם בעצמם אינם מבינים מה הם אומרים.

אבל הסתקרנתי למקרא הנבחרת שטרחה והעלתה לנו את העיבוד החדש הזה ובאתי לראות איך עמוס תמם, החתיך התורן, מגלם את "הכושי מוונציה", ואיך המתרגם אלי ביז'אווי מתמודד עם השפה השקספירית שגם האנגלים אינם יורדים לעומק חקרה.

ההפתעה היתה גדולה וכך גם החווייה. סוף סוף כיוון המתרגם לדעתו של שקספיר בד בבד עם דעת הקהל המופתע. ראיתי כבר הרבה הפקות של המחזה, גם בתיאטרון וגם בקולנוע. התפיסה המקובלת היתה תמיד שאותלו הוא "כושי" כלומר שחור אפריקני. מכיוון שבתיאטרון המסורתי שיחקו רק שחקנים לבנים, טרחו וצבעו את השחקן ששיחק את אותלו מכף רגל ועד ראש בשחור. התפיסה המקובלת ענתה לסטיגמה המקובלת: השחור הנחות מתאווה לכבוש את הלבנה הבלונדינית, וזה בשבילו שיא ההישגים לצד תפקיד הפיקוד הבכיר שהוענק לו. מפלצות הגזענות ראו תמיד בשחור את הנחות שנושא את עיניו לכבוש את הלבנה הבלונדינית בתור סמל לנקמתו בלבנים המתנשאים. כל ה"אותלו"ים שהכרתי היו לבנים צבועים שחור. כל הדסדמונות שהכרתי היו בעלות שיער בלונדיני. אבל האמת היא שהמחזה נקרא Othello (The Tragedy of Othello, the Moor of Venice), מורי פירושו של דבר מגרבי, ערבי מצפון אפריקה, לכך התכוון שקספיר, לא לשחור מאפריקה השחורה. האמת היא שבמאה ה-19 העלו את דמותו של אותלו בתור צפון אפריקני בתלבושת מתאימה. יש אומרים ששקספיר הושפע מדמותו של השגריר המורי בחצרה של אליזבט הראשונה בשנת 1600. אבל במהלך המאה ה-20 השתנתה המגמה, ולרוב הוצג אותלו בדמות של שחור אפריקני, דבר שתאם היטב את הסטיגמות הגזעניות של המאה ה-20 בדבר השחור המאיים מינית וחברתית על החברה הלבנה שיוצגה על ידי דסדמונה הבלונדינית.

כשראיתי את אותלו עמוס תמם, שתאם היטב את דמותו של המורי המקורי, יליד צפון אפריקה, וכשראיתי את דסדמונה, והיא נערה חיננית וצחקנית שחורת שיער, נשמתי לרווחה. סוף סוף החזירו למחזה את צביונו המקורי, ולמרות שהגזענות משחקת גם כאן תפקיד מרכזי, היא רק שנייה לקנאה, שהיא הנושא העיקרי.

מהרגע הראשון הפתעה רדפה הפתעה. הבמה המעוצבת בדמות אי מוקף מים ומייצגת את קפריסין, זירת העלילה, היא לא פחות מאשר הברקה גאונית. בשנת 1489 השתלטה הרפובליקה של ונציה על האי. ונציה השתמשה באי כנקודת מסחר חשובה. במשך כל התקופה הוונציאנית הייתה קפריסין נתונה להתקפות בלתי פוסקות מצד האימפריה העות'מאנית הצעירה, עד שלבסוף נכבשה בשנת 1571. הסיטואציה הפוליטית הזאת מורגשת היטב במחזה. קפריסין, אי מוקף מים, הגיבורים נמצאים בתוך עצמם ואינם יכולים להימלט. אין מנוס, כי הטורקים אורבים ומהווים סכנה חיצונית, וכך מתאפשר לסכנות הפנימיות לכרסם את דרכן. אפקט המים מנוצל היטב לאורך כל ההצגה בצורות מגוונות ומפתיעות, ובעיקר בסצנה שהיא שיא ההצגה: חניקתה של דסדמונה על ידי אותלו – סצנה בלתי נשכחת.

גם התלבושות לא היו פחות מהברקה. כל הדמויות לבושות במכנסי עור שחורים עם כתפיות וחולצת טריקו לבנה. רק פה ושם איזה שהוא אביזר שהדגיש שייכות או איפיון. כל בני האדם שווים בפני המפלצת ירוקת העיניים, וכולם מוכים בסנוורים מהרגע שהיא נכנסת לשכון בלבם. צעיר, מבוגר, גבר או אישה, נחות מעמד או רם מעלה – המפלצת ירוקת העיניים מכה בכולם.

התרגום המופלא של אלי ביז'אווי רץ כאיילה שלוחה בפי השחקנים. לא עוד מליצות שקספיריות נושנות שאיש אינו מצליח לעקוב אחריהן. טקסט עכשווי, שנון, קולח בטבעיות מפי השחקנים ומובן היטב לאחרון הצופים, עם רמיזות אקטואליות המחדדות את המסר הנצחי: קשה כשאול קנאה. שילוב קטעים במרוקאית שנאמרו בטבעיות גמורה מפי עמוס תמם, יליד צפון אפריקה, שירה ערבית נוגה מפיה של אביגיל הררי – דסדמונה החיננית, כל אלה החזירו את המחזה למקומו הטבעי, הן האקטואלי והן הגיאוגרפי. המוזיקה ליוותה שיאים של רגש ורגעים מינוריים בהתאמה מופלאה.

הבימוי לא פחות ממופלא. שילוב סצנות דימיוניות של דימויי יצרים חייתיים שמטריפים את דעתו של אותלו, השימוש במים, כל התפישה שאותלו הוא מחזה עכשווי, שנכתב ברגע זה על רקע החברה הישראלית המתלהמת, מוכת היצרים, מוכת הפערים, מוכת תאוות השלטון והשררה והריקבון שפשו בה – הכל שם, על הבמה, בתפאורה, בתלבושות, במוזיקה, בתנועה, באורות.

והמשחק!! רמי ברוך מפליא בתפקיד יאגו המקנא, המניפולטור, מוכה רגשות הקיפוח, המוכן לדרוך על כל הסובבים אותו, כולל אשתו, כדי להשיג את מטרתו ולהסיר את המכשול מדרכו, הוא אותלו. יאגו של רמי ברוך מתנהג, מדבר ונראה כמו רס"ר "אשכנזי" מבוגר, מוכה רגשי קיפוח וקנאה כשהוא רואה את הקצין הצעיר, שלא די בכך שהוא "מרוקאי" מזרחי, אלא שהוא מקודם בדרגות, מצליח להערים על אביה של דסדמונה, האציל הלבן הוונציאני, ונושא לאישה את בתו, מושא חלומותיהם ותאוותם של כל פקודיו וגם של סגנו, יאגו. יאגו שותל ספקות ורמזים באזני כל מי שהוא רואה בו שותף פוטנציאלי, ועוטף את כולם ברשת קורים דקה חונקת עד שהוא מגיע לקרבן האמיתי שלו – אותלו. צוות שחקנים רענן ונמרץ מקיף את רמי ברוך, אשר הוא הדמות העיקרית במחזה, ולא אותלו כפי שאפשר היה לחשוב.

חוויה מדהימה, הצגה מושלמת, תיאטרון במיטבו.

 

קרדיט: אתרים בויקיפדיה