ביקורת ספר: הזהו אדם

מאת: פרימו לוי

עם עובד, 1988

האמנתי בדבר מה מעבר, מעבר למוות שהשחיתך.
לו יכולתי לספר על עצם
הכיסופים שנכספנו אז, אנו שכבר שקענו, לזכות להתהלך עוד פעם
יחד בני חורין תחת השמש. 

שיר שכתב פרימו לוי כמעט שנה לאחר השחרור, ב 9 בינואר 1946

למעשה אני מבקשת לדבר כאן על הטרילוגיה של פרימו לוי כולה, טרילוגיה הכוללת את הספרים "הזהו אדם" (תל אביב: עם עובד, תשנ"ג – 1993), "ההפוגה" (תל אביב: עם עובד, תשס"ב – 2002) ו"השוקעים והניצולים" (תל אביב: עם עובד, תשנ"א – 1991),  ועוסקת כולה בניסיונו האישי של פרימו לוי במחנה העבודה אושוויץ מונוביץ, בתקופת נדודיו באירופה לאחר השחרור, ובסיכום "החווייה" המצמררת שעבר הוא ומיליונים כמוהו בזמן מלחמת העולם השנייה והשואה.

בספטמבר 1943, תנועת המחתרת האיטלקית החלה לפעול במטרה לכבוש את האזור הגרמני, ולוי וכמה מחבריו הצטרפו אליה, נמלטו למרגלות הרי האלפים וניסו להצטרף לתנועת ההפרטיזנים הליברלית. לוי וחבריו לא היו מיומנים דיים כדי לעמוד בסיכון שקיבלו על עצמם; הם נתפסו במהירות, בעקבות הלשנה, על ידי המיליציה הפשיסטית ששלטה שם. כאשר גילו שלוי ממוצא יהודי, שלחו אותו למחנה הריכוז פוסולי. בפברואר 1944 נשלחו עצירי פוסולי, בשנים-עשר קרונות רכבת סגורים להובלת בקר, למחנה הריכוז אושוויץ. לוי שהה שם במשך 11 חודשים בטרם שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום. מקרב 650 יהודים איטלקים שהיו במשלוח שלו, לוי היה אחד מ-20 ששרדו את אושוויץ. את גורלו שם תיעד בספרו "הזהו אדם".

לוי הצליח לשרוד הודות לצירוף נסיבות: הוא ידע קצת גרמנית בזכות ספרי כימיה כתובים גרמנית שהוא קרא, והדבר היה לו לתועלת במחנה. הוא שילם בלחם עבור שיעורים בגרמנית ובהתמצאות ברחבי מחנה אושוויץ על ידי אסיר איטלקי בכיר ומנוסה ממנו במחנה. במחצית נובמבר 1944 הוא השיג משרה במעבדת בונה (Buna) במחנה, שנועדה לייצר גומי סינטטי וכך נמנעה ממנו עבודת פרך בחוץ בטמפרטורות מקפיאות. זמן לא רב טרם שחרור המחנה, הוא חלה במחלת השנית ונכנס לבית החולים של המחנה. הדבר היה לו לתועלת – כאשר התקרבו חיילי הצבא האדום, אנשי האס אס מיהרו לפנות את המחנה – הם לקחו עמם את כל האסירים חוץ מהחולים החמורים, לצעדת המוות על מנת להתרחק מן הצבא שהחל להתקרב, ובצעדה זו נספה רובם הגדול של היוצאים מאושוויץ. לוי שנשאר במחנה בזכות חוליו זכה להישאר בחיים.

למרות שהמחנה שוחרר ב-27 בינואר 1945, לוי הגיע לטורינו רק ב-19 באוקטובר של אותה שנה. אחרי ששהה במחנה בברית המועצות שריכז אסירים לשעבר, הוא החל במסע עקיף לביתו דרך אירופה המזרחית עם אזרחים איטלקים לשעבר שלחמו במלחמה בין צבא איטליה לבין צבא רוסיה. מסעו הארוך עבר דרך פולין, רוסיה, רומניה, הונגריה, אוסטריה וגרמניה. את מסעו זה תיעד בספרו "ההפוגה".

פרימו לוי הוא האופטימיסט אוהב האדם המופלא ביותר שהכרתי מבין הסופרים. בתוך התופת, בתוך הזוועה, בתוך ים המיואשים, בתוך ים העקורים הנודדים באירופה כאבק אדם, הוא תמיד מוצא את הטוב, את האנושי, את החיוך ואת החמלה. אי אפשר שלא לתהות מהיכן שאב האדם הזה את נקודת הראות המיוחדת הזאת שלו. הוא עצמו ענה על השאלה הזאת בראיון שקיים לרגל הוצאת ספרו "הזהו אדם" :

"אני כותב משום שאני כימאי. המקצוע שלי סיפק לי את החומר הראשוני, את הליבה שאליה אני מצרף את הדברים. […] הכימיה היא מאבק עם החומר, יצירת מופת של רציונליות, משל קיומי. […] הכימיה מלמדת את השכל לעמוד על המשמר. כאשר השכל נכנע, הנאציזם והפשיזם מתדפקים בפתח."

ולמרות כל האופטימיזם ואהבת האדם שלו, ולמרות שחי שורד עוד שנים ארוכות לאחר ששוחרר וכתב ספרים רבים, כולם מופלאים ומצטיינים באהבת האדם, לא ניצל מהנגע שפשה בו כשהיה כלוא אצל חיות האדם הנאצים – הדיכאון הקיומי. ב-11 באפריל 1987 נפל לוי אל מותו מן הקומה השלישית בבניין מגוריו. קיימת סברה שהתאבד.

על מותו אמר אלי ויזל:

התאבדות או תאונה? הספק לגבי נסיבות מותו של הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, לפני 20 שנה (11 באפריל 1987) מפלג ביוגרפים, חוקרים, קוראים ומעריצים. לוי ניצל מן התופת של אושוויץ והעיד עליה בכתיבה הומניסטית-אוניברסלית חסרת פאתוס, שביססה את מעמדו המיוחד הן כעד מהימן והן כסופר משובח. […] חייו ויצירתו נכרכו בסמל אופטימי: ניצחון הרוח האנושית על הרוע. אם מותו לא היה תאונה, אלא התאבדות – אזי הסמל האופטימי ניגף. הרוע המוחלט לא נוצח, והרוח האנושית הובסה, גם אם תבוסתה התמהמהה. פרימו לוי מת באושוויץ, רק 40 שנה מאוחר יותר, בעת שהשוערת של ביתו גילתה את גופו המרוסק בתחתית חדר המדרגות.

פרימו לוי הוא רק אחד משורה ארוכה של סופרים, הוגי דעות ואנשי רוח, חלק מהם גם לא יהודים, שנכלאו ועונו על ידי הגרמנים הנאצים, שרדו, כתבו כמה יצירות ואו אפילו רק אחת, יצירות שמבטאות את חוויית הזוועה, ואחר כך התאבדו.

על פי הכותבים הרבים האלה, אנשי רוח ואינטלקטואלים שנכלאו, לא הצליחו להחזיק מעמד בעיקר מבחינה מנטאלית, ואפילו אם ניצלו פיזית, רוחם נשברה בהם. זאת לעומת אנשים שהיו פחות חסרי השכלה אינטלקטואלית והיו עסוקים אך ורק בהישרדות פיזית, ולא מנטאלית. אנשי הרוח ראו במתת האינטלקט והרוח שזכו בה, קללה. הרוח קשרה אותם אל התרבות שרצחה את נפשם וגופם. הרוח מנעה מהם להתרכז במשימת השרידות הפיזית היום יומית, ומשכה אותם לחשוב, להשוות ולבחור. "..רובם [של האינטלקטואלים] לא יכלו, באופן פיזי ממש, להשתמש בלי מעצורים בעגה של המחנה, שהייתה צורת ההידברות המקובלת היחידה" (ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה, עמ' 22).  " באושוויץ לבשה בעיית המפגש בין הרוח לזוועה צורה קיצונית..טהורה..באושוויץ לא הייתה הרוח אלא היא עצמה, ולא היה סיכוי לחברה אל מערכת חברתית כלשהי.." (שם, עמ' 25). פרימו לוי מאשר זאת, אף הוא.  על סבלו המצומצם כאינטלקטואל באושוויץ הוא אומר " ..להבדיל מאָמֶרי ומאחרים כנראה לא הייתי עדיין 'אינטלקטואל' די הצורך…סבלו (של אמרי) היה שונה מסבלנו..היה יותר רוחני מאשר חומרי…סבלו של האינטלקטואל היה שונה מסבלו של הזר חסר-התרבות.." (השוקעים והניצולים, עמ' 104- 103). "חסרי ההשכלה נטו לפעולה זו (של שכחה) יותר מן המשכילים. בם הקדימו לאותו מצב של 'לא לנסות להבין'..הגיון ומוסר מנעו קבלתה של המציאות שאין בה הגיון ואין בה מוסר. כתוצאה מכך באה דחיה של המציאות, שככלל הביאה עד מהרה את האדם המשכיל לידי יאוש" (שם, עמ' 110). אולי בזכות זאת יכול פרימו לוי לומר: "לי התרבות הועילה; לא תמיד.. ואולי הצילה אותי" (שם, עמ' 107). בהסברו הבא הוא עומד על ההבדל  ביחס אל התרבות " ..הם (זיכרונות התרבות) אפשרו לי לחזור ולקשור קשר עם העבר, להציל משכחה (את העבר, טרום המחנה) וכך לבצר את זהותי…לשוב ולמצוא את עצמי" (שם). לפרימו לוי האיטלקי יש עבר, לאמרי האוסטרי-גרמני, אין. ולכן התרבות היא גשר חיוני עבור פרימו לוי, לגשר מעל לאושוויץ בין שבר זהותו הקודמת לנוכחית. לבסוף, קיללת הרוח שאילצה אותם ליצור, לכתוב, למות. "..הועמדתי בפני אולטימטום שאילץ אותי לבחור בין הכתיבה לחיים" (סמפרון, החיים או הכתיבה, עמ' 177).

ב 1978,  הטיל עצמו אמרי אל מותו בנהר, ומאיר קצת אחרת את משפטו של סמפרון  "הכתיבה שהיא מציאת מולדת או המוות". פרימו לוי חברו ללאגר, אינו מציג במפורש את הכתיבה כקללה אך עונה לשאלת מראיין : "האם אי פעם שאלת את עצמך מה היו חייך בלי אושוויץ? " ותשובת פרימו לוי: "קרוב לודאי שלא הייתי כותב". (שיחות וראיונות, עמ' 223). אם כך הכתיבה היא קללה, שכן  והרי אי אפשר לראות בתוצאות השהייה באושוויץ אלא קללה בלבד. פרימו לוי, עשה מאמץ עליון להינתק :" בנקודה זו ניתקים ניסיוני וזיכרונותיי מאָמֶרי; אולי מפני שהייתי צעיר ממנו, אולי מפני שהייתי בור ממנו, לא מוטבע בחותם כמוהו או פחות מודע". מעולם כמעט לא היה לי פנאי לייחד לסוגיית המוות; …תכליות החיים הן המגננה הטובה ביותר מפני המוות; לא רק בלאגר" (השוקעים והניצולים, עמ' 114).

תשע שנים מאוחר יותר, ב-1987, כאשר הגיע פרימו לוי לגילו של אָמֶרי, מסתבר שאי אפשר להינתק. חומת המגננה מפני המוות נשברת, ופרימו לוי נפל אל מותו בפיר המדרגות בביתו.

זה היה גם גורלם של אנשי רוח אחרים, שנכלאו, עונו, ולאחר השחרור וכעברו שנים, התאבדו:

ז'אן אָמֶרִי, מעבר לאשמה ולכפרה, יהודי אוסטרי, התאבד.

פְּרִימוֹ לוי , הזהו אדם, ההפוגה, השוקעים והניצולים, יהודי צרפתי, התאבד (?)

יז'י קושינסקי, הציפור הצבועה, יהודי פולני, דכאוני, התאבד

אוטה פאוול, צלופחי הזהב, יהודי צ'כי, חולה רוח דכאוני, התאבד

פאול צֵלָאן, פוגת המוות, משורר גרמני-רומני, דכאוני, התאבד

 

קרדיט: עמיצור כהנא