הגשר על הדרינה

קבלת פנים

לא לעתים מזומנות זוכה גשר להיות גיבורו של רומן. ולא סתם רומן, אלא כזה שמחברו זכה בפרס נובל על כתיבתו. איוו אנדריץ', סופר שנולד בבוסניה, זכה בפרס נובל בשנת 1961 על ספרו זה וספריו האחרים הרבים, שרק שלושה מהם תורגמו לעברית. לראשונה קראתי את ספרו "גשר הדרינה" לפני שנים רבות, בהוצאה הראשונה שיצאה בעברית (תרגומה של עדנה קורנפלד, עם עובד, ספריה לעם, 1959). כבר אז חשתי בתשוקה כמעט בלתי מובנת לראות את הגשר המופלא הזה במו עיניי. חלפו שנים וניתנה לי הזדמנות להגיע לבלגרד שבסרביה, ומשם לעיר וישגראד, שבה ניצב הגשר.

את ההזדמנות העניקה לי חברה, יוגוסלבית במוצאה, שאתה שוחחתי על תשוקתי הישנה. היא סיפרה לי שיש לה משפחה ענפה בבלגרד, וכך גיבשנו שתינו תכנית פעולה: ניסע ביחד לבלגרד, נתארח אצל בני משפחתה, ומשם ניסע לוישגראד שבבוסניה, שאינה רחוקה יותר מידי מבלגראד, ונוכל לראות את הגשר. כמו כל סרבית אמיתית גם חברתי העריצה את איוו אנדריץ', קראה את ספריו והשתוקקה כמוני לראות את הגשר.

משפחתה של חברתי קיבלה את פנינו בחום ובאהבה. נתנו לנו בית ומשפחה. הקיפו אותנו בתשומת לב ובפינוקים לרוב. אכלנו טוב (אוי, האוכל הסרבי המשובח, השמן והטעים. בסרביה עוד לא שמעו על "מזון בריאות", על "אכילה נכונה", על קינואה ו"שאר ירקות" נכונים. אוכלים הרבה בשר, הרבה בצק, הרבה גבינה שמנה ובעיקר הרבה). לא נדבר על העישון הבלתי פוסק. כפי שעוד לא שמעו על מזון בריאות כך עוד לא שמעו על איסור עישון. כולם מעשנים בכל מקום וללא הרף, סיגריה בסיגריה. אבל החום והאהבה מפצים על הכל. הכל כיד המלך, בנדיבות ובשפע, מוקפים בהמוני בני משפחה מכל הגילים, וכולם מאירי פנים ושמחים לארח ולחבק. טיילנו בבלגרד ובכל אתריה, אבל העיקר היה גשר הדרינה. המשפחה שכרה ואן וכולנו נסענו ביחד לוישגראד. חמש שעות נסיעה מבלגראד, עם חציית הגבול בין סרביה לבוסניה, והגענו.

ואלה תולדות

את הגשר יזם הוזיר הראשי של האימפריה העות'מאנית בסוף המאה ה-16, מחמט פשה סוקולוביץ Mehmed-paša) Sokolović,). שמו סוקולוביץ' מעיד עליו שנולד בכפר הבוסני ההררי סוקולוביצ'י. השלטונות העותמאניים החזיקו צבא של יניצ'רים, כלומר שבויים נוצרים שהוכרחו להתאסלם וקיבלו חינוך צבאי מעולה. לימים נהגו השלטונות לגבות "כופר דם" מהישובים הנוצרים שבבוסניה: כל כפר נדרש לתת מספר ילדים מסוים, ילדים שנלקחו מבתיהם וממשפחתם, גודלו בקסרקטינים, אוסלמו והפכו להיות חיילים מקצועיים. היניצ'רים נחשבו ליחידת עלית, קיבלו שכר גבוה והטבות שונות, הורשו לשאת נשים ולצרף את בניהם אל החיל. "מנהג "כופר הדם" נמשך עד 1638. בשנה זו שם השלטאן מוראט הרביעי קץ למנהג האכזרי.

הילד הבוסני-נוצרי הזה היה בן 10 כשנלקח מכפרו. תחילה גדל להיות לוחם צעיר ואמיץ בחצר השלטאן, וברבות הימים הפך לקפודאן פחה (אדמירל, מפקד הצי), חתן המלך, המצביא והמדינאי מחמט פשה סוקולי המהולל, ששמו נודע לתהילה ברחבי העולם, מי שניהל על פני שלוש יבשות מלחמות שלרוב הסתיימו בנצחונו, הרחיב את גבולות הממלכה התורכית וביצר אותם מבחוץ, ובהנהגתו הטובה חיזק אותה גם מבפנים. במשך ששים וכמה שנים שירת שלושה שלטאנים, התנסה בטוב וגם ברע כפי שזוכים רק נבחרים יחידי סגולה, ועלה לדרגות הרמות ביותר של סמכות ועוצמה שלטונית, שרק מעטים מגיעים אליהן ושורדים בהן (איוו אנדריץ', גשר על הדרינה, עמ' 21-20).

דְרִינָה הוא נהר הזורם בשטחי בוסניה-הרצגובינה וסרביה. אורכו 346 ק"מ והוא אחד מיובליו של הנהר סאווה. מקורו של הנהר ברכס ההרים אשר בגבול מונטנגרו ובוסניה-הרצגובינה והוא זורם מדרום לצפון בשטח בוסניה-הרצגובינה ונתיבו ממשיך לסרביה עד לנהר סאווה. מחמט פשה רצה לחבר בין פנים הבלקן לבין חוף הים האדריאטי, ובמיוחד אל עיר הנמל דוברובניק. נהר הדרינה הגועש לא אפשר מעבר להולכי רגל, פרשים, סוחרים וחיילים, דבר שהיה הכרחי לשלטון העות'מאני שחלש על פני כל הבלקן ועד לשערי וינה הגיע. כך נולד הרעיון במוחו של מחמט פשה. תכנון הגשר נעשה על ידי האדריכל התורכי הנודע, סינאן, (האחראי למבנים רבים באיסטנבול ובכל רחבי האימפריה). הקמתו החלה 1571 והסתיימה בשנת 1577, שנים ארוכות של בנייה, שהסבה סבל רב לאוכלוסייה המקומית, כפי שמיטיב לתאר אנדריץ' בספרו.

הגשר

הגשר ניצב מיד לאחר עיקול חד בנהר, והמישור שלאורך הגדה הימנית שאחרי עיקול זה איפשר את התפתחותה של העיר וישגראד סמוך לנקודת שפכו של יובל קטן לנהר. מנגד, הגדה השמאלית של הנהר, זרועה גבעות סלעיות. הגשר עשוי מ-11 קשתות שרוחבן בין 10.7 ל-15 מטר. כבש גישה אל הגשר ניצב על הגדה השמאלית של הנהר בזווית ישרה ביחס אליו. אורכו 120 מטר וקבועות בו ארבע קשתות נוספות. אורכו הכולל של הגשר 179.50 מטר ורוחבו 7.2 מטר. במרכזו מגיע הגשר לשיא גובהו ונישא 15.4 מטר מעל מפלסו הממוצע של הנהר. רוחבם של העמודים בין הקשתות הוא 3.9 מטר, ולכל אחד מהם צמודות בליטות אבן משני צדדיו. בליטות אלה מוכתרות בגגות דמויי פירמידה בצד הפונה אל מקורות הנהר ובגגות עגולים בצד האחר. מעל לעמוד המרכזי הגשר מתרחב, ומצידו האחד קיר המעוצב בצורת מחרב (גומחת תפילה) והנושא כתובת לכבוד חנוכתו של הגשר ומקימיו. בצד הנגדי יש מרפסת אבן  – הקאפיה. על קיר המחרב נתלו הודעות השלטון, שהתחלף תכופות במשך ארבע מאות השנים של הגשר. כל תהפוכות השלטון, החל מהאימפריה העות'מאנית, היחלשותה ועלייתה של הממלכה האוסטרו-הונגרית – כל אלה מצאו את ביטויים בהודעות על קיר המחרב.

הקאפיה תופסת מקום מרכזי בעלילת הספר. עליה יושבים לעת ערב זקני המקום ודנים בהוויות העולם, זוגות צעירים ניצבים ומשקיפים אל הנהר, ביום הילדים מתרוצצים בה ומנסים לגלות את סודות הגשר והנשים מטיילות בזוגות שלובי זרועות. אבל גם כל המאורעות הקשים, ההוצאות להורג, קבלות הפנים המאולצות לכובשים השונים – כל הטוב וכל הרע – מרכזו היה בקאפיה: "מאותו יום ואילך הובאו אל הקאפיה כל מי שנחשדו או הואשמו בהשתתפות במרד, בין אם נתפשו בעוברם על הגשר ובין אם נלכדו  אי-שם ליד הגבול. כמעט איש מן האנשים שנכבלו והובלו לחקירה מתחת לביתן העץ לא יצא משם בחיים. במקום ההוא הותזו ראשיהם של חמומי המוח או סתם בישי-מזל והוקעו על הכלונסאות שהוצבו סביב ביתן העץ. גופותיהם הושלכו מהגשר אל הדרינה, אלא אם כן נמצא מי שיפדה בממון את הגוויה הערופה כדי להביאה לקבורה." (גשר על הדרינה, עמ' 94).

המקום נראה שליו תחת קרני השמש, 11 הקשתות של גשר מהמט פאשה סוקולביץ' נמתחות על פני הדרינה, שמימיו כחולים-ירוקים. אבל השלווה מטעה. הגשר הזה ידע אלימות רבה, החל מהקמתו ב-1571, בזמן השלטון העות'מאני, דרך השתלטות אוסטרו-הונגרית במאה ה-19 ועד שתי מלחמות העולם במחצית הראשונה של המאה ה-20. ספרו של אנדריץ' התפרסם אחרי מלחמת העולם השנייה, ב-1945, אבל וישגראד ראתה מאז זוועות נוספות. במאי 1992 התחולל בעיר טיהור אתני מהמקיפים והברוטליים ביותר שנראו בזמן הסכסוך בבוסניה, וכ-3,000 בוסניאקים (מוסלמים-בוסנים) הוצאו להורג, רבים מהם על הגשר הזה.

אבל הגשר הזה הוא גם סמל לדו-קיום בשלום בין הקבוצות האתניות השונות שחיו בוישגראד במהלך השנים: מוסלמים, סרבים אורתודוכסים, קרואטים קתולים וקומץ יהודים: "… נאמר לו שלמחרת היום, בשעה אחת בצהריים, יגיע המפקד העליון, וכי בכניסה לעיר חייבים להקביל את פניו נכבדי הקסבה, נציגי שלוש הדתות. מפקד המשטרה מיהר לזמן אליו את מוּלא (מלומד) איברהים, את חוסיין אגא, את המודֶריס (מנהל המדרסה, המדרשה ללימודי דת), את הכומר ניקולא ואת הרב דויד לוי, ולהודיע להם כי בהיותם "נכבדי העדות וראשי העם" הם נקראים למחרת היום להקביל על הקאפיה את פני המפקד האוסטרי העליון, לברכו בשם האוכלוסייה ולהילוות אליו בדרכו בחוצות העיר" (שם, עמ' 131).

תהפוכות

הגשר ידע תלאות רבות בארבע מאות שנות קיומו, גם מידי אדם וגם מאיתני הטבע: המבנה סבל מהצפות חוזרות ונישנות, וקיימות עדויות לעבודות תחזוקה ושיפוץ שנערכו בו. הצפה חמורה במיוחד פגעה בגשר ב-בסוף המאה ה-19. עמודי הקשתות נשחקו וחלק מהריצוף נשטף עם המים הגואים. עבודות נרחבות לשיקום המבנה נערכו בראשית המאה ה-20 בידי מהנדסים אוסטרו-הונגריים, כי לגשר שניצב על הגבול הסרבי נודעה חשיבות אסטרטגית. במהלך מלחמת העולם הראשונה פוצצו שניים מעמודי הגשר באמצעות דינמיט, אך אלה נבנו מחדש לאחר המלחמה וציפוי אבן ברוח הגשר המקורי הונח עליו. במהלך מלחמת העולם השנייה חמש מקשתות הגשר הושמדו לחלוטין, אך נבנו מחדש באופן חלקי בין השנים אחרי המלחמה לפי מראה הקשתות שלא נפגעו. בשנת 2003 נאסרה תנועת כלי רכב על הגשר. בשנת 2007 הוכרז הגשר אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

לעמוד על הגשר, לצפות בו, לשייט בין עמודיו וקשתותיו – הרגשה מופלאה של התבוננות בהיסטוריה החולפת. "הגשר נתפס ומתואר בספרו של איוו אנדריץ' בתור סמל של יציבות, איתנות ועוצמה בעולם בן חלוף, הנתון לתהפוכות ולתמורות, ובד בבד גם בתור סמל לקשר בין מקומות, אנשים ותרבויות. ביסוד העולם שהסופר מכונן ברומן זה נוכח המתח התמידי במתרחש בין הקבוע למשתנה, בין הקופא על השמרים לבין הדינמי והמתפתח, ובין השאיפה להגן על הקיים לעומת הדחף לפרוץ דרכים חדשות בעולם, שכאז כן היום מאויים במלחמה וחורבן" (מהעטיפה האחורית של הספר).

הספר יצא בתרגום חדש: איוו אנדריץ', הגשר על הדרינה, תרגמה מסרבית-קרואטית והוסיפה אחרית דבר דינה קטן בן-ציון, כרמל, ירושלים, 2012.

קרדיטים:

ערכים בויקיפדיה

העטיפה האחורית של הספר החדש