האשה בזהב

האשה בזהב

אן־מארי אוקונור. תירגם מאנגלית: יוני רז פורטוגלי. הוצאת פן/ ידיעות ספרים, 
454 עמ’.

יום אחד קמה אשה בת 80, מריה אלטמן, תושבת לוס אנג'לס, והחליטה לתבוע את אוסטריה על גזילת הציורים של משפחתה. עורך דין צעיר ונמרץ שראה בתביעה הזאת אתגר כמעט בלתי אפשרי התעניין במקרה וחבר אליה, והתביעה שלהם עוררה סחרחורת פוליטית ומשפטית שהגיעה עד לבית המשפט העליון של ארצות הברית. בלב התביעה עמד דיוקן מוזהב של דודתה, אחות אמה, אדלה בלוך באואר, שצייר הצייר הוינאי גוסטב קלימט.

זו היתה תחילתו של משפט מרתק ומתוקשר מאוד, שהתקיים במקביל באוסטריה ובארצות הברית. לעלילה הדרמטית הזאת הצטרף גם המיליונר רונלד לאודר, אשר בעת שהותו כשגריר ארצות הברית באוסטריה ראה את הדיוקן במוזיאון והוקסם ממנו. כשנודע לו על מאבקם של מריה ועורך דינה נרתם לעזור להם, גם בתפקידו כיו"ר הוועדה להשבת יצירות אמנות של הקונגרס היהודי העולמי. אחרי שמונה שנים של מאבק רווי יצרים הושבו ציורי קלימט ליורשים.

הכותבת

העיתונאית אן-מארי אוקונור, כתבת של הלוס-אנג'לס טיימס במשך 12 שנה, נחשפה לסיפור הזה כשקראה ידיעה בעיתון מקומי על הגשת התביעה. היא יצרה קשר עם הדמויות הפועלות, בעיקר עם מריה אלטמן, ועקבה אחר השתלשלות המשפט ואחר גיבורי הפרשה. היא ערכה תחקירים רבים מספור, קראה מסמכים רבים, נברה בספריות, ראיינה בני משפחה, עיתונאים, אוצרים, היסטוריונים ומשפטנים באוסטריה ובארצות הברית. הספר שכתבה אינו רומן, אלא יצירה דוקומנטרית מושקעת. כוחו של הספר במלאכת התיעוד המצוינת שלו., אוקונור כיסתה היטב את הסיפור על מאמציה של משפחת בלוך באואר להשיב לרשותה את אוסף קלימט.

אוקונור משרטטת בהצלחה את האקלים ההיסטורי, התרבותי והחברתי שבו נולדה התמונה המדוברת, ורבות אחרות של קלימט, אגון שילה, אוסקר קוקושקה ואמנים אחרים שכולם נזכרים בספר.

הרקע ההיסטורי מדוייק והוא מזכיר ומאפיין את כל האישים המרכזיים של סוף המאה ה-19 וראשית ה-20 באוסטריה ובוינה כגון זיגמונד פרויד, גוסטב מאהלר, לודוויג ויטגנשטיין, שטפן צווייג, תיאודור הרצל וכמובן את האמן הכושל שנעשה למלך העולם – אדולף היטלר, ואת חלקו בעלילה ההיסטורית ובעיקר את חלקו בקביעת הטעם האמנותי של "ממלכת הרייך השלישי בת אלף השנים". בין היתר קבעו אנשי האמנות של היטלר שאת הדיוקן, ששמו הברור היה "פורטרט של אדלה בלוך באואר" אסור בשום פנים להציג בתור מה שהוא: דיוקן של אישה יהודייה עשירה ולכן הפכו אותו לציור אנונימי וקראו לו "האישה בזהב". כל אלה נפרשים באמצעות העיסוק בתולדותיה של התמונה ושל המשפחה, שחלק מבניה נספו ואחרים הצליחו להימלט בחוסר כל, אחרי שרכושם נגזל מהם, כולל אוספי האמנות.

הספר

לספר שלושה חלקים: הראשון עוסק במשפחה העשירה בלוך באואר ובחלקם של היהודים ביצירת וינה המשגשגת, התרבותית והמעודנת, והשילוב של אמנים ואנשי רוח עם עשירים יהודים עד כדי יצירת אליטה שאפשרה את השגשוג התרבותי הזה.

החלק השני עוסק בהתדרדרות של החברה האוסטרית לברבריות אפלה עם עלייתו של היטלר, והתפרצות היצרים החשוכים ביותר שהביאו בין היתר לגזל אוצרות האמנות.  חלקו האחרון של הספר הוא גם המעניין ביותר, והוא עוסק במאבק המשפטי להשבת הנכסים הגזולים. מצד אחד ניצבים צאצאיה של אדלה בלוך-באואר הדורשים צדק היסטורי, ומנגד ממשלת אוסטריה המודרנית, הרואה ביצירותיהם של קלימט, שילה וקוקושקה נכסים לאומיים.

היצירה הניצבת בעין הסערה, הפורטרט הראשון של אדלה בלוך באואר, הוזמנה מקלימט על ידי התעשיין ואיל הסוכר היהודי, פרדיננד בלוך באואר. אדלה, בתו של הבנקאי מוריץ באואר הייתה בת 26 באותה העת. בשנת 1912 הזמין בלוך באואר מקלימט פורטרט נוסף של אשתו. קלימט צייר את הדיוקן בווינה, לבקשת בעלה של בלוך-באואר ובמימונו, והיא החזיקה אותו בביתה עד יום מותה ממחלה בשנת 1925. בצוואתה ביקשה מבעלה לתרום לאחר מותו את הדיוקן וכן ארבעה ציורים נוספים לגלריה האוסטרית הלאומית לאמנות בארמון בלוודר שבווינה.

לאחר הכיבוש הנאצי של אוסטריה נאלץ בעלה לברוח לשווייץ וכל רכושו, כולל התמונה, הוחרם. בשנת 1945 קבע בלוך באואר את אחייניו כיורשי כל רכושו אולם ממשלת אוסטריה טענה כי על פי צוואתה של אשתו המנוחה, על הציורים לעבור לחזקתה.

בשנת 1998 מצא עיתונאי אוסטרי שחקר את הנושא את צוואתה המקורית של בלוך-באואר. עם מציאתה פתחה אלטמן במאבק משפטי אמיץ ויקר מול ממשלת אוסטריה, כאשר שאלת הסמכות של בית-המשפט בארה"ב לדון במקרה עלתה פעמים רבות. בסופו של דבר החליט בית-המשפט העליון בארה"ב כי אלטמן תוכל לתבוע את ממשלת אוסטריה בבית-משפט אמריקאי.

נוסף לשאלת הסמכות השפיטה, המשיכה ממשלת אוסטריה לטעון כי בלוך באואר ביקשה להעביר היצירות לגלריה, ולפיכך הן שייכות לה. מנגד טענה אלטמן כי מן הצוואה המקורית עולה כי היא רק "מבקשת" שהיצירות יועברו לגלריה, ואילו בעלה, הבעלים החוקיים של היצירות, קבע בצוואתו כי כל רכושו יועבר לאחייניו. בינואר 2006 קבע דווקא בית המשפט האוסטרי כי דיוקנה של בלוך באואר יועבר לרשותה של אלטמן יחד עם ארבע יצירות אחרות של קלימט. לאחר קביעת פסק הדין נשלחו התמונות לארצות הברית והוצגו בלוס אנג'לס.

כמה חודשים לאחר מכן נמכר הדיוקן המדובר בסכום שיא של 135 מיליון דולר למיליארדר היהודי ניו יורקי רונלד לאודר. לאודר רכש את הציור עבור "נוייה גאלרי", המוזיאון שהקים לפני חמש שנים בשדרה החמישית ובו אוסף ציורים גרמניים ואוסטרים בלבד. האוסף שהולך ונבנה בניו יורק מקפל בחובו  גם את סיפורם של "אוספים" יהודיים רבים נוספים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

ביקורת

אין ספק שהכותבת היא עיתונאית ותחקירנית מוכשרת וחרוצה, שהצליחה להעלות ולדלות שלל פרטים, מהם מפתיעים ביותר. הבעיה מתחילה כשהיא מנסה לכתוב ספרות. יש בספר לא מעט חזרות, ולפעמים עולה תחושה של עודף אינפורמציה. הכתיבה עיתונאית מובהקת, וככזאת אינה מושכת את הלב ואת הרגש. קשה לאוהב ספרות, המבקש להתבשם מהשפה, מעומקים רגשיים ונפשיים, ומתיאורים שיגעו ללבו – לקרוא ולאהוב ספר שכל כולו הוא כתבה עיתונאית שלפעמים נותן את התחושה שנעשה בו ניסיון די נואש להתבטא בצורה ספרותית יותר. ואולי אין צורך לשפוט את הספר בתור יצירה ספרותית. די לנו אם נסתפק בסיפור, שהוא מרתק כשלעצמו ופורש בפנינו יריעה שלמה של חברה, תרבות ואנשים, של עידן שחלף ואיננו. אבל אי אפשר להתחמק מן המחשבה שלו כותב אחר היה לוקח לידיו את הסיפור הזה, היה הספר מקבל משמעות שונה לחלוטין. קשה שלא להשוות את "האישה בזהב" עם "הארנבת בעלת עיני הענבר" של אדמונד דה ואל, שגם הוא ספר חצי תיעודי, העוסק בתולדות משפחה יהודית עשירה בווינה של אותה תקופה, ובקורות אוסף האמנות הגזול שלה. אבל "הארנבת" היא מלאכת מחשבת של עידון ואיפוק, מה שאי אפשר לומר על הספר הזה. כמה חבל שחומרים נהדרים כאלה לא נפלו לידיים ראויות יותר.

 

צילומים מהויקיפדיה