האנוסים; זהות כפולה ועליית המודרניות

ירמיהו יובל, האנוסים; זהות כפולה ועליית המודרניות, מאנגלית: יוסי מילוא, כתר, ירושלים, 2014

עטיפת הספר

קראתי ספר עב כרס, המחזיק 583 עמודים, והוא מחקר מקיף הנע בין היסטוריה, פילוסופיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה וסיפור – ועם כל זאת מרתק עד לעצירת נשימה לעתים. קשה לעצור את הנשימה לאורך 500 עמודים, ולכן בלעתי אותו בכמויות קטנות, בכל יום כפית, לפי הוראות הרופא הפנימי שלי, אבל המתח נשאר מיום ליום. לא מתח של קריאה בלשית, אם כי לעתים גם זה, אלא מתח סקרני ורצון להבין עוד ועוד ככל האפשר יותר, את התופעה המופלאה של אנוסים, קונברסוס, מראנוס, נוצרים חדשים, יהודים מומרים – הרבה שמות והתופעה מרתקת ועדיין לא מוסברת די הצורך. אולי לעולם לא תהיה ממש מוסברת, כי אין לה אח ורע בתולדות עמנו ואולי בתולדות האדם והחברה האנושית.

ירמיהו יובל, פילוסוף והיסטוריון של הפילוסופיה, עוסק בעיקר בחקר הפילוסופיה של העת החדשה.

הוא פרסם ספרים רבים על פילוסופיה והיסטוריה וגם תרגם לעברית כתבי יסוד של שפינוזה קאנט והגל. ירמיהו יובל הוא חתן פרס ישראל לשנת תש"ס. כשקוראים את ספרו "האנוסים" – אפשר גם להבין מדוע העניקו לו את הפרס הזה.

אין אלה דברים של מה בכך לדבר על ספר עיוני-מחקרי-היסטורי-פילוסופי במונחים של קריאה מרתקת. הקריאה שוטפת. הפרקים קצרים וברורים. בין תובנות פילוסופיות לסוציולוגיות להיסטוריות משלב יובל גם את סיפוריהם של פרטים, אנשים, דוגמאות אנושיות לתופעות שהוא מנתח. והניתוח שמבצע יובל בספרו הוא לא פחות ממבריק וכתוב בצורה מעוררת התפעלות.

עד כאן דברי השבח, ולו לא הייתי חוששת מהגזמה, הייתי מוסיפה עוד כהנה וכהנה. אבל עכשיו הגיע תורן של השאלות, והן רבות, ואולי אין להן מענה משביע רצון.

עדיין אני מתקשה להבין איך בני אדם החיים בתוך מדינה שמחקה בכוח את הסובלנות והפלורליזם שאפיינו אותה תחת שלטון האסלאם "והפעילה אמצעי טרור ולחץ כדי לדכאם ולקיים את האשליה בדבר זהות ספרדית אחידה ואינטגרלית. ביטויים רבי עוצמה של אשליה זו החזיקו מעמד 500 שנה, והתחילו להיעלם רק ברבע האחרון של המאה ה-20" (האנוסים, עמ' 140) – איך הצליחו עדיין לשמר, אם לא את יהדותם הנורמטיבית, שהרי הם צאצאים של עשרות שנים של מומרים, אבל את הנוסטלגיה, את הזיכרונות העמומים, את הכיסופים, למשהו, שהם בעצמם כבר לא ידעו מה הוא. שאלה זו מטרידה אותי ואינני מוצאת לה הסבר משכנע, גם לא בניתוחיו המבריקים של יובל. האם זהו כוחה הנצחי של היהדות, כפי שמנסים חסידיה הפנאטיים לשוב ולומר? האם יש משהו באמירה המקראית שאנחנו "עם סגולה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש"? האם האמונה העמוקה באלוהי ישראל ובבחירה שעשה, כשבחר בנו מכל הגויים היא המאפשרת לבני העם היהודי לשמור בקנאות כזאת על אמונתו, אפילו במחיר של חיים, או לפחות של סבל, גירוש, עוני ולחץ? תפיסת העולם שאני אוחזת בה, תפיסה רציונלית המבוססת על מדע ומחשבה אינה מאפשרת לי לאמץ את הפתרון שהצעתי כאן. אני מחפשת תשובות בספרו של ירמיהו יובל.

פרננדו ואיסבל, המלכים הקתולים

יובל כותב בספרו שלמרות שהקונברסוס הצליחו מבחינה כלכלית ואפילו נהנו ממידה יחסית של חירות פוליטית,  הוטבע עליהם בספרד אות קין חברתי, והם נרדפו בידי האינקוויזיציה. הם היו 'האַחֵר שבפנים', משתייכים ואינם משתייכים בעת ובעונה אחת. חלק מהיהודים דחה אותם בתור בוגדים ועריקים, ורוב הנוצרים הוותיקים ראו בהם יהודים וטענו שדמם אינו טהור. יובל טוען בספרו שהמצב הזה, של בידוד חברתי מסוים והמתח האישי, הדתי והחברתי של חיים בין שתי דתות, פיתח בקרב רבים מן המומרים זהות חצויה, שניוּת, פיצול תודעתי, שהביא לחוסר מנוחה, תסיסה חברתית ומרדנות דתית.

גם יובל, כמו רבים אחרים, עד שלא נחשף לנושא, חשב שכל האנוסים (כפי שהיהודים מכנים אותם) קיימו חיים יהודיים בסתר, מתחת לאפה של אינקוויזיציה, ונוצריותם הייתה מסכה שטחית, שעה שבלבם ובנפשם הוסיפו להיות יהודים טהורים. לאחר בדיקה ביקורתית הגיע יובל למסקנה שאין רגליים לסברה שהאנוסים, אפילו אלה שקיימו בסתר כמה מנהגים יהודיים, נשארו יהודים נאמנים לחלוטין בלבם, ונהגו כנוצרים רק כלפי חוץ. מטבע הדברים, אדם אינו יכול לחצוץ בתוך נפשו באופן מלא בין זהותו הפנימית לזו החיצונית, ללא השפעות הדדיות.

הצגה של טקס "אוטו דה פה" מ-1475.

גם אני, כמו כל הישראלים לפחות, למדתי מספרות אפולוגטית, חלקה ספרות נוער שקראתי בילדותי, וחלקה מבוססת על הוראה שגוייה שהתקיימה, ועדיין מתקיימת בבתי הספר – שכל היהודים שהתנצרו עשו זאת למראית עין, ושמרו בקנאות על דתם היהודית בסתר. עוד הנחה שגוייה שרוב הישראלים מאמינים בה עד היום, למרות כל המחקרים שנעשו ועדיין נעשים, היא שהאינקוויזיציה רדפה את היהודים והעלתה אותם על המוקד. זוהי סברה מוטעית לחלוטין. "יהודים שנולדו יהודים ולא המירו את דתם היו רשאים לקיים את יהדותם בספרד עד 1492. שום בית דין, לא אזרחי ולא דתי, לא יכול להענישם בשל כך. האינקוויזיציה העלתה על המוקד רק נוצרים שסטו מן הדרך, רובם קונברסוס. הקונברסוס היו נוצרים מוטבלים, היהודים לא. קונברסוס שהתייהדו נחשבו למינים ולבוגדים בכנסיית ישו, והם נמנו עם הכנסייה בין שרצו ובין שלא, ולכן היה צורך לטהר את גופו של המושיע מן הכפירה שלהם. לעומת זאת, היהודים, שרצחו את המושיע ובזו לו, נותרו ממחוץ לתחום הגאולה של, ובדיוק מן הסיבה הזאת גם מחוץ להישג ידה של האינקוויזיציה…ניסיונותיה של הכנסייה להחיל את סמכות האינקוויזיציה על היהודים (כמו גם על מוסלמים, אינדיאנים במושבות ספרד ופורטוגל ואפריקאים במושבות פורטוגל) היו מנוגדים כל כך לעיקרון יסוד /של החוק הקנוני עד שמעולם לא צלחו.

מה אפוא מקורה של האמונה הנפוצה הזאת שהאינקוויזיציה פעלה בעיקר נגד יהודים? אולי מפני שקונברסוס רבים ראו בעצמם יהודים, וגם נוצרים רבים ראו בהם יהודים.אפילו בימינו יש היסטוריונים שמכנים את הקונברסוס יהודים, אם מתוך מניעים יהודיים-לאומיים, ואם ההיפך, בגלל דעה קדומה אנטי-יהודית"(האנוסים, עמ' 227-226).יובל מרבה לדבר על השניות בנפשם של הקונברסוס. הוא מראה שההמרה גרמה להיווצרותן של קבוצות שונות בקרב המומרים: המתייהדים (כפי שקראו להם הכנסייה והאינקוויזיציה), כלומר אלה שקיימו בסתר את מצוות היהדות; הנוצרים החדשים, אלה שהתנצרו מתוך הכרה ואידיאולוגיה והגיעו למשרות בכירות בכנסייה ובממלכה. מתוכם יובל מבחין בשני סוגים: המסורים, אלה שמצאו משמעות חיובית בדם החדשה, והנוטרים איבה: אלה שלא יכלו למצוא מנוח לעצמם ולא משמעות בחייהם אלא על ידי שלילת אורח חייהם הקודם ורדיפת היהודים שהוסיפו לגלם אותם; הרוחניים, קונברסוס שסירבו להתבולל בנצרות כמות שהיא וביקשו להם חוויה נוצרית אחרת, ביקשו לפתח גרסה מורכבת ורוחנית יותר של הנצרות; הנוסטלגים, שחיפשו  חוויה נוצרית המשמרת בתוכה גם כמה מן היסודות של היהדות; הספקנים, אלה שבדרך זו או אחרת נטשו גם את היהדות וגם את הנצרות, ולמעשה חרגו מגבולותיה שלח כל דת היסטורית. יובל רואה באחרונים את מבשרי המודרניות והחילון (האנוסים, עמ' 133-130).

פקודת הגרוש, 1492

יובל, בניתוח מבריק, חורג הרבה מעבר לנושא המסויים כביכול, ויוצא ממנו למחוזות לכאורה רחוקים. הוא מרבה לדבר על המומר ונפשו החצוייה, אלמנט השניות, או האחר שבפנים, על ריבוי או פיצול זהויות, על מדיניות טוהר הדם שהוא רואה בה תופעה מטרימה לנאציזם. הוא מדבר על אשליית הזהות ההומוגנית שביקשו ליצור מלכי ספרד הקתולים, ומעבר לכך על גילוי העולם הפנימי של היחיד והפוטנציאל הגלום בו, על עליית המצפון האינדיווידואלי והתנגדות למסורות הקיימות, על ראיית ההישג האישי בתור ערך עליון בתור אנטיתזה למעמד המולד, ועל חריגה מכל הדתות ההיסטוריות והנחת היסוד הראשוני לחילוניות – בכל אלה הוא רואה את התחלת עליית המודרניות (האנוסים, עמ' 14-13).

יובל מביא סקירה היסטורית על תופעת המומרים החל מראשיתה בימי שלטון הוויזיגותים בספרד,  עבור בתקופה המוסלמית, וחזור לימי השלטון הקתולי, עד לשיא בימי המלכים הקתולים, פרננדו ואיסבל, הקמת האינקוויזיציה, הגירוש, והתופעה הקשה ביותר בפורטוגל. אבל חלקו האחרון של הספר עוסק בעיקר באנוסים בתור בוני המודרניות והחילון.

אחרי כל אלה עדיין לא קיבלתי תשובה, ואולי לא אקבלה לעולם, מדוע נאחזים המומרים, דורות רבים אחרי הדורות הראשונים של ההמרה, במוטיבים יהודיים. יובל מספר על טקסים, תפילות, מזמורים וקמעות שהשתמרו בקרב דורות רבים, שכבר לא יודעים כלל במה דברים אמורים, ונוהגים בכל מיני מנהגים שיש בהם שמץ של זכרונות יהודיים. יובל מסביר כל זאת בנוסטלגיה ובמסורות ילדות מבית אבא. האם התשובה הזאת מספקת אותי? יובל רואה בקונברסוס ובהתנהלותם החצוייה והמפוצלת את היסוד לחברה המודרנית החילונית. שוב, האם ניתוח זה מכיל את התשובה המלאה. יש להניח שלא. איך שלא יהיה, הספר מרתק ומוביל למחשבה ולתובנות אחרות ממה שהורגלנו במהלך שנות חינוכנו בחינוך המקובל במדינה היהודים.

"מראנוס", צילום שחור-לבן של ציור מאת משה מימון, 1898.

 

השאר תגובה