האוהבים והנדיבים

מרים פרנקל, האוהבים והנדיבים; עילית מנהיגה בקרב יהודי אלכסנדריה בימי הביניים, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יד יצחק בן-צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים תשס"ז, 703 עמודים, מהם 468 עמודים שבהם נספח התעודות, וכן מפתח תעודות, מפתח ביבליוגרפי ומפתח כללי.

 

 

ספר מרשים זה ראשיתו בחיבור לשם קבלת תואר ד"ר לפילוסופיה שהוגש לסנט האוניברסיטה העברית בשנת תשס"ב, בהנחייתם של פרופ' חגי בן-שמאי ופרופ' מנחם בן-ששון.  מאז עברו על הכותבת חמש שנים שבהם עשתה עבודת הרחבה, העמקה, עריכה וליטוש. התוצאה היא ספר נדיב ממדים, המחזיק בתוכו אוצר בלם של מידע, תובנות היסטוריות, חברתיות וכלכליות, העולים בעזרת ניתוח הממצאים. ניתוח זה נסמך על קורפוס מכובד ביותר של מסמכי גניזה, הכתובים במקורם ערבית-יהודית, מתורגמים ומפורשים ומאפשרים לכותבת לסקור בעזרתם תקופת חיים של עיר, קהילה ופרטים. ספר זה פורש לפני הקורא יריעה רחבת ידיים, והוא מצטרף לשורה נכבדה של ספרים המבוססים על חקר הגניזה, שראשיתם סקירות כלליות כגון ספריו הבסיסיים של מאן, ספריהם המונומנטליים של גויטיין על החברה הים-תיכונית ושל גיל, על ארץ ישראל ועל בבל, כמו גם ספריהם העוסקים בנושאים ספציפיים, כגון של גויטיין על החינוך ושל גיל על ההקדש. ספרים העוסקים בתחומים מסוימים כגון אלה של כהן על ראשית הנגידות ועל הצדקה וגמילות החסדים, ושל פרידמן על הכתובות ועל ריבוי נשים. המשכה של שורה זאת הוא בסקירות ייחודיות של קהילות, ערים או אישים כגון ספריה של ברקת על פֻסטאט מצרים, ספרו של בן-ששון על קהילת קַירַואן, ספרם של גיל ופליישר על יהודה הלוי ועכשיו ספרה של פרנקל על קהילת אלכסנדריה. קהילת החוקרים והקוראים מתברכת בכל ספר היוצא התחום של חקר הגניזה ותולדות היהודים בימי הביניים, ובעיקר בספר כזה, שהוא כלי מפואר המכיל גם תוכן משובח.

את ספרה חילקה פרנקל למדורים. ראשיתו במבוא מתודולוגי, שאחריו חמישה שערים: מסגרות; מנהיגי הקהילה (אוסף ביוגרפיות); לטיב ההנהגה הקהילתית באלכסנדריה; לקיומה של עילית מנהיגה; תעודות.

 

מבוא מתודולוגי

פרנקל מעידה על עצמה שלצורך המחקר קראה, פענחה ותרגמה כשלוש מאות תעודות, כמות נכבדה לכל הדעות, מהן תעודות שכבר נקראו ופורסמו והיא קוראת בהם דברים שונים. פרנקל מביאה לידיעתנו כי היא נוקטת בגישה חדשה אל המסמך, הנסמכת על דעותיו של הפילוסוף דרידה, ומשמעותה קריאה כפולה של הטקסט. קריאה ראשונה, שהיא חשיפת המשמעות הגלויה של הטקסט, ולאורה הלכו כל החוקרים עד היום, וקריאת עומק נוספת, החושפת רבדים סמויים מן העין, שהיא דרכה של פרנקל. לעניות דעתי, רוב החוקרים שפענחו טקסטים של הגניזה עד היום הזה, היו מודעים היטב לרובדי המעמקים של המסמכים, הלכו בדרך שפרנקל מעידה עליה שהיא חידוש, ופשוט לא הצהירו על כך, מתוך המחשבה שאלה הם דברים המובנים מאליהם במלאכה המייגעת של פענוח טקסטים. די לקרוא את פענוחו ופירושיו של גיל לטקסטים בספריו אדירי הכמות כדי לראות שהתובנות הפנימיות מבצבצות על כל צעד ושעל. מכל מקום, דברים אלה אינם באים לפגום חלילה בעבודת הפענוח המשובחת שעשתה פרנקל בספרה.

שער ראשון: מסגרות

בשער זה משרטטת פרנקל את הווייתה של העיר אלכסנדריה בתוך מסגרות הזמן והמקום, כראוי לכל יצירה היסטורית. בפרק הראשון, מסגרת הזמן, סוקרת פרנקל את המתרחש באלכסנדריה לאורך התקופות הפאטִמית והאַיוּבּית. דברים אלה יש בהם תועלת, משום שהם מובאים במרוכז, אבל אין בהם חידוש, משום שנסקרו כבר לרוב. לעומת זאת הפרק השני העוסק במסגרת המקום, מביא סקירה נרחבת, מקיפה, הנסמכת על רשמי נוסעים בני התקופה ועל כתבי הגניזה, שיש בה גם חידושים וגם איסוף כל המידע המועיל הזה, כולל דברים שכבר נזכרו במסגרות אחרות –  במסגרת-על אחת רחבה ומעמיקה.

 

שער שני: מנהיגי הקהילה, אוסף ביוגרפיות

פרנקל בחרה להביא את רשימת מנהיגי הקהילה בדרך של אוסף ביוגרפיות, בהיעזרה בדיסציפלינה המכונה במחקר 'פרוסופוגרפיה' – חקר אישים. נראה לי שזוהי הדרך הנכונה לצייר תמונת הנהגה, וזוהי הדרך שגם אני בחרתי בה בספרי על הנהגת הקהילה בפסטאט מצרים. אבל האמת היא שכתבי הגניזה, מקריותם, ארעיותם וקטעיותם, כמעט ואינם מאפשרים לנו דרך אחרת. וכמו שאמרה נכון פרנקל במבוא לשער זה: הגניזה שימרה בראש ובראשונה את כתביהם ואגרותיהם של אנשי עילית. פשוטי עם לא השאירו כמעט את חותמם בכתובי הגניזה. לכן, כדי לצייר תמונה של קהילה, אין לנו אלא לצייר תמונתם של אלה שהשאירו חותמם, ולהסיק ממנה את תמונת הקהילה כולה. כמובן, אם יכול להיות ויכוח על טיב הביוגרפיות של פרנקל, הוא יכול להתרכז אך ורק בפרשנות. כמו שכותבת היא עצמה בסיום המבוא (עמוד 49): "הפרוסופוגרפיה מחייבת גם פרשנות, שהרי בלעדיה ניוותר עם רשימה אנציקלופדית של אישים, חסרת משמעות." הפרשנות- היא הבסיס לכל ויכוח, מחלוקת או אפילו אנטגוניזם, שהרי אין פרשנותו של האחד כדין פרשנותו של האחר.

מכל מקום, שער זה של פרנקל הוא בבחינת כלי מלא כל טוב: מידע רב, בחלקו ראשוני, מלווה בפרשנות מעמיקה, שעליה כזכור אפשר לחלוק, אבל אין זה מוריד מערכה הרב והראשוני; תובנות חשובות, בחלקן ראשוניות, על המערכת הפוליטית הענפה שהתקיימה בין מנהיגי הקהילות לבין עצמם, לבין המרכזים המסורתיים ארץ ישראל ובבל. בעיקר מרשימה הסקירה מקיפה על ישועה החבר בן יוסף הדיין, ובה דיון מעמיק על אופייה של 'הסיעה' ותפקידה במשחק הפוליטי והחברתי של התקופה.

שער שלישי: לטיב ההנהגה הקהילתית באלכסנדריה

שער חשוב ביותר, שבו מעמיקה פרנקל להשכילנו כיצד נהגה הנהגה יהודית באלכסנדריה, וקרוב לוודאי באופן דומה גם בשאר קהילות ישראל שבתחום האסלאם, ומה היו מקורות הכוח והסמכות שבידה. בפרק א העוסק במקורות הכוח, נסמכת פרנקל על מחקרים מתחומי הפילוסופיה והחברה  כדי לרדת לעומקם של מקורות כוח שמחזיקים בידיהם מנהיגים ומוסדות הנהגה למיניהם. כמו תמיד, גם כאן מקורות הכוח היו בדרך כלל המסורת, מוסדות הנהגה ריכוזית, מוסדות הנהגה בקהילות אחרות, אבל אולי יותר מכל – השלטונות המוסלמים, שעליהם נסמכו במידה רבה כל מוסדות ההנהגה היהודיים הפנימיים. פרנקל סוקרת את שינויים שחלו במינון ההשענות על מקורות הכוח והסמכות בתקופות ההיסטוריות השונות שהיא סוקרת בספרה, הפאטִמית והאַיוּבּית. כשבאה פרנקל לעסוק בפרק השני באמצעי השלטון: כלים ואסטרטגיות, אנחנו רואים שוב את התמונה החוזרת בשינויים קלים בכל קהילה יהודית תחת שלטון האסלאם, כפי שניתן לראות היטב גם בספר העוסק בקהילת פסֻטאט, וגם בספר העוסק בקהל קירואן: כשבאים לעסוק באמצעי הרתעה, ענישה ואכיפה תופס העיסוק בנושא החרם מקום ראשון. דומה כי אין אמצעי הרתעה וענישה קשה ממנו, על פי פרנקל היססו מנהיגי קהילת אלכסנדריה להשתמש בו, אבל דומה גם, מעיון בספרי קהילה אחרים, שלא היה כלי התרעה ואכיפה מקובל ממנו. לדעתי זהו הכלי שהרבו להשתמש בו יותר מאשר בכל הכלים האחרים, וכפי שפרנקל בעצמה כותבת "לא היה ניתן להשתמש בחרם שימוש תכוף פן תאבד יעילותו", כך בדיוק קרה בעולם המעשה: הרבו להשתמש בחרם, הן ככלי ענישה, הן ככלי הרתעה והן ככלי פוליטי, והתוצאה הישירה היתה שיעילותו הלכה ופחתה. בעיקר בהיותו כלי פוליטי, כששני צדדים פחות או יותר שווים בכוחם הטילוהו האחד על השני, לא היתה בו יעילות של ממש כלל וכלל. כן סוקרת פרנקל אמצעי חקיקה, אמצעי לחץ, שליטה במשאבים כגול מישרות או משאבים כספיים, שליטה במידע וקרבה לשלטונות המוסלמים – כל אמצעי השליטה הידועים לנו מכל קהילה, מכל תקופה, מכל חברה – ופרנקל מיטבה לתאר כיצד השתמשו באמצעים אלה מנהיגי קהילת אלכסנדריה במקרה הזה. בפרק האחרון בשער זה מתארת החוקרת את התפיסה הנורמטיבית של השלטון: מהו הדימוי של המנהיג בעיני המסורת, בעיני עצמו ובעיני אנשי הקהילה, ומה הם תפקידיו הממשיים, והאם יש קורלציה בין השניים. לסיכום טוענת פרנקל כי "המנהיג נתפס כבעל תפקיד כפול. מצד אחד והא דומיין כחזית הקדמית, הייצוגית של הקהילה, ובה בעת – גם כמי שמופקד על שמירת הסדר הקיים ועל שלמותה ואחדותה של הקהילה… את תפקידו הוא ממלא לא כשליט הנכפה מלמעלה אלא בשיתוף פעולה עם אנשי הקהילה, מתוך הדדיות". נראה לי שתיאור זה אינו תואם את המציאות שאני מכירה בקהילת פֻסטאט באותה תקופה, שבה פעל אמנם המנהיג גם מתוך צמיחה בתוך הקהילה, אבל בעיקר מתוקף הקשרים שהיו לו עם הגאון ועם מקורות כוח נוספים כגון אנשי כספים יהודים בחצר הח'ליפה, ולכל אורך שנות מנהיגות נאלץ להיאבק בקבוצות או ביחידים שהתנגדו לשלטונו וניסו להדיחו או להסירו בדרכים מגוונות ביותר.  אפילו פרנקל עצמה מראה בתעודה מס' 21 שהיא מפרסמת בספרה (וזאת רק בעקבות עלעול מקרי) את ההפך הגמור.

 

שער רביעי: לקיומה של עילית מנהיגה

בשער מרתק ומיוחד זה, מביעה פרנקל את ההנחה בדבר קיומה של עילית מנהיגה באלכסנדריה, הקשורה ברשת על-קהילתית , שהתפרשה ברחבי העולם האסלאמי. העילית, מניחה פרנקל, לא פעלה כסניף מקומי של הרשת אלא היוותה חלק בלתי נפרד ממנה, וחבריה נעו ונדו בין הקהילות ומרכזי השלטון השונים. את השער היא מקדישה להוכחת הנחה זו, בהראותה את האינטרסים המשותפים האופייניים לקבוצת העילית, בעיקר כלכליים-מסחריים, בתארה מסלולי הכשרה משותפים, שהם חניכות במסחר והצטיינות בלימודים, ובמציאת אמצעי סינון ומיון משותפים כגון העדפת נישואים בתוך הקבוצה והגדרת ה'אחר'. פרק נוסף מקדישה פרנקל לתרבות המשותפת המאפיינת את חברי הקבוצה כגון לימוד תורה, כתיבת וקריאת שירה, הענקת צדקה וסגנון חיים משותף הכולל גם לבוש. פרק חשוב ביותר מוקדש למנגנון אירגוני ואמצעי התקשרות, שבהם המרכזי הוא המכתב, ועל ידו מיפגשים בלתי רשמיים. לסיכום מכריזה פרנקל כי הוכיחה את דבר קיומה של "קבוצת עילית בעלת אינטרסים כלכליים ופוליטיים יחודיים לה, שפעלה במסגרת החברה היהודית במטרה לשמר את עצמה כקבוצה מובחנת וסגורה ולהגן על האינטרסים המיוחדים שלה. היא נקטה שיטות סמויות של ארגון בלתי רשמי, כדי שלא תזוהה בחברה שהעמידה במרכזה את האתוס של אחדות העם".

על אף היות הפרק מאלף ומרתק, נראה שפרנקל הרחיקה לכת במקצת במסקנותיה. כשקוראים את הסיכום אין מנוס מלהרהר בארגונים כגון ה'מאפיה', או 'הבונים החופשיים'. במיוחד הדגשיה על החשאיות והשיטות הסמויות מעלות את ההרהורים הבלתי רצויים האלה. נראה לי שפרק זה מתבסס יותר על משאלת לב מאשר על הוכחות מוצקות. קטעי המכתבים שמביאה פרנקל להוכחת טיעוניה אינם מספקים לדעתי את הסחורה הכל כך מודגשת בסיכום. זאת ועוד: לא ראיתי במהלך כל הפרק התייחסות לקיומה של רשת על-קהילתית, שלקיומה טוענת פרנקל במבוא. מהיכרותי את כל המאפיינים שמעלה פרנקל בפרק זה על העילית המנהיגה של אלכסנדריה, בביטויים בפסטאט, נראה לי שמאפיינים אלה שייכים לקבוצה הרבה יותר רחבה של שכבה עשירה ואמידה, מאשר דווקא לקבוצת עילית מנהיגה. נכון שמהשכבה הזאת צומחים מנהיגי הקהילה ועוזריהם השונים, אבל המאפיינים האלה מקיפים שכבה יותר רחבה, בהם גם כאלה שלא נכנסים לתחום של הנהגה מכל סוג שהוא.

שער חמישי: התעודות.

בשער זה מביאה פרנקל את המסד שעליו בנתה את כל השערים שלפניו – המסמכים עצמם, שמהם שאבה את המידע ואת המסקנות על פי פרשנותה. כמות נכבדה כזאת של תעודות לא ראינו מאז ספריו המונומנטליים של גיל. כזכור, קראה, פענחה ותרגמה פרנקל כ-300 תעודות, שבהם אמנם גם קריאה שנייה של תעודות שפורסמו כבר בעבר, אבל פרנקל ראתה בהם דברים שנעלמו מעיני הקורא הקודם. אי אפשר שלא להתרשם מהעבודה המקיפה, השקדנית, היסודית, הדקדקנית, שעשתה פרנקל בחורשה לעומק את התעודות הללו, שכולן כתובות בערבית-יהודית ודרשו בראש ובראשונה תרגום אמין ואחר כך גם פרשנות. אוסף התעודות מרשים ביותר. למעשה, כמעט כל תעודה או כל מכתב מסתירים בתוכם יריעת חיים שיכולה להחזיק חיבור עצמאי. קטעי החיים הנפרשים בתעודות אלו הם מרתקים ביותר ומאפשרים הרבה יותר מהצצה בעולמם של בני אלכסנדריה ומכותביהם מערים אחרות ואפילו בארצות אחרות. אין לקנא בפרנקל שהגבילה עצמה לנושא מוגדר ובוודאי נדרש לה הרבה איפוק עצמי כדי לא להיסחף בכל מכתב כזה אל פרשות משפחתיות וקהילתיות סבוכות ביותר. לפעמים האיפוק העצמי יוצא בהפסדו ויש כמה פרשות, לדוגמה אלה הנפרשות בתעודה 18, בתעודה 20, ובתעודה 48, שאולי היה כדאי להעמיק בהן ולהרחיב בכך מעט את היריעה, לבל יצא הקורא הלהוט וחצי תאוותו בידו.

יש צורך בקריאה איטית, מעמיקה וסבלנית של כל אוסף התעודות המרשים הזה, כדי להעיר עליו הערות כל שהן, לחיוב ולשלילה. אסתפק במסגרת רשימה זו רק בכמה הערות, המתבססות על ממצאים מקריים העולים מתוך עלעול חפוז, רובן טכניות:

נראה לי שהייתי מעדיפה את סידורן של התעודות על פי סדר כרונולוגי ועל פי האישים הכותבים או המכותבים, מאשר הסדר שנקטה בו פרנקל – סידור על פי א"ב של תעודות הגניזה, שההיגיון היחיד שלו הוא טכני לחלוטין, ואת זה ניתן היה לפתור על ידי מפתח מתאים.

תעודות 11-10 עוסקת בפדיון שבויים באלכסנדריה, ומצטרפות מבחינה זו אל כמות נכבדה של מכתבים אחרים העוסקים בנושא זה ומפוזרים בין כתביהם של חוקרים שונים. זוהי חבילת מכתבים אופיינית להנהגת יהודי אלכסנדריה בשנות השלושים של המאה ה-11, ויש בה עניין רב מעבר לעובדת הפדיון עצמו. חסרה לי הפנייה בהערות למכתבים אלה אל המקומות בספר שבהם דנה פרנקל בסוגייה זו, הערה זו כוחה יפה גם לשאר המכתבים. הפנייה בהערות למכתב למקום שבו דן הספר בסוגיות הנידונות במכתב היתה משלימה את התמונה.

ועוד למכתב 10: פרנקל מעירה כי כל האישים הנזכרים במכתב זה הם ממתנגדיו של הגאון שלמה בן יהודה, אבל אינה מסבירה איך קשורה עובדה זו למכתב או לכותבו, וכן אינה מדייקת, משום שהאישיות המרכזית המוזכרת במכתב הוא אפרים בן שמריה, מנהיג קהילת פסטאט,שלפחות על פניו היה מתומכיו הנאמנים של שלמה בן יהודה.

ועוד למכתב 11: מדובר על השר הקראי דויד הלוי ואין שום אזכור נוסף בנושא קראותו או בנושא תפקידו בממשל הפאטמי. הערה זו נכונה גם לגבי שאר אישים נכבדים בממשל הפאטמי כגון האחים התסתרים. ואולי צודקת פרנקל בצמצמה את הדיון באלכסנדריה בלבד.

ועוד זוטה: אין הסבר למה אלכסנדריה מכונה נֹא אמון ואין בכלל התייחסות לעניין השמות שיהודים "הדביקו" למקומות שחיו בהם.

יש במכתבים מידע רב על מסחר וכל הקשור בו, כגון מכתב 14, מידע שהיה יכול להיות מנוצל להקדשת פרק מיוחד על ענייני מסחר הקשורים במישרין לאלכסנדריה. אמנם נושא הספר הוא חברתי-פוליטי ולא כלכלי.

מכתבים מעניינים במיוחד הם מכתב 45, המעיד על קריאה שונה של פרנקל ופרשנות שונה מאשר פירשו לפניה גויטיין ופרידמן, ויפה היא עושה. וכמוהו גם מכתבים 69, 70, שהיא קוראת בהם קריאה שונה מגיל ופליישר, ובעיקר מכתב 76 שפרנקל מתרגמת שונה מגיל ופליישר ומסיקה מסקנות שונות מאלה שהסיקו לפניה.

לסיכום:

זהו ספר שקהילת החוקרים והקוראים יכולים להתברך בו. ספר זה מעשיר את המדף בתחום חקר הקהילה היהודית בימי הביניים בארצות האסלאם, ומעשיר גם את הקוראים בו. יישר כוח.