גדולים מהחיים – שניים שהם שלושה

יום המתים במכסיקו

יום המתים במכסיקו

 

שניים: שני סופרים.

שלושה: שלושה ספרים

גדולים מהחיים – לטינו-אמריקאים כמובן.

 

חוקרי ספרות  מקצועיים בוודאי ימשכו בכתפיהם וישאלו למה כרכתי את כל אלה ביחד. אבל אני, סתם קוראת ספרים, יודעת למה. שלושת הספרים האלה גדולים מהחיים, ומאוד מתחברים לי למשהו מוטרף, הזוי, לא שייך ולא מתאים  – ועם כל זאת – מרומם את הנפש למרומים שאיננה יודעת בדרך כלל.

 

*רוברטו בולניו (צ'ילה, מכסיקו), Roberto Bolaño בלשי הפרא, (Los Detectives Salvajes‏, 1998)

תורגם לעברית על ידי משה רון ואדם רון בלומנטל

עם עובד, 661 עמודים, 2011

 

*רוברטו בולניו, 2666, תירגם מספרדית: אדם בלומנטל.

עם עובד, 880 עמודים, 2004

 

*חוליו קורטסאר (ארגנטינה), Julio Cortázar, קלאס, Rayuela  

מספרדית: יורם מלצר

הוצאת כרמל, סדרת אלדורדו, 640 עמודים, 2013

בולניו

בולניו

 

רוברטו בולניו נולד ב-1953 בסנטיאגו בירת צ'ילה, וב-1968 עקר עם משפחתו למכסיקו. עם בחירת איינדה לנשיא צ'ילה ב-1973 שב למולדתו וכעבור פחות מחודש אירעה הפיכת פינושה. בולניו נעצר, נכלא, ושוחרר כעבור ימים בזכות שוטר שהכירו מימי לימודיו בתיכון. בשובו למכסיקו הקים, עם ידידו מאריו סנטיאגו, תנועה אוונגרדית בשירה שהתקראה בשם "אינפרא-ריאליזם", תנועה שביקשה למרוד בכל גילוייה הממוסדים של הספרות.

עוד לפני מותו ב-2003, בגיל 50, רוברטו בולניו הסתמן כסופר הלטינו-אמריקאי הבולט של דורו. במשך עשור וקצת הוא הוציא תחת ידו שטף של ספרים, סיפורים קצרים ומאמרים שמשרטטים נתיב נבדל מ"דור הבום" של הסופרים הלטינו-אמריקאים שקדמו לו, כמו גרסייה-מארקס, ורגס-יוסה, פואנטס או קורטאסר.

ב-1999 זכה בפרס רוֹמוּלוֹ גַליֶגוֹס על הרומן "בלשי הפרא" (Los detectives salvajes), וב-2008 הוענק לו פרס איגוד המבקרים האמריקאי על הרומן "2666", שיצא לאור לאחר מותו.

 

עטיפת הספר בלשי הפרא

עטיפת הספר בלשי הפרא

בלשי הפרא

הרומן מרוכב משלושה חלקים הכתובים כל אחד בסגנון אחר. הטקטיקה הסיפורית שבולניו נוקט היא נועזת ומפתיעה.

החלק הראשון מתרחש במכסיקו סיטי בסוף 1975 וכתוב כמו יומן בגוף ראשון על ידי חואן גרסיה מאדרו, משורר צעיר בן 17, העושה את צעדיו הראשונים ומצטרף לחבורה של משוררים, קרוביהם וחבריהם. דמויות רבות מבוססות על אנשים שבולניו עצמו הכיר בתקופה בה גר במכסיקו. שתי הדמויות הראשיות בחבורה, יוליסס לימה וארתורו בֶּלאנו, מבוססות על מריו סנטיאגו פפסקיארו ורוברטו בולניו עצמו, בהתאמה, שיחד ייסדו את תנועת האינפרא-ריאליזם (בספר תנועה זו זוכה לשם ריאליזם וִיסְצֶרָלִי). הקורא מוצף בשפע דמויות, מהן אמיתיות ומהן בדויות, ברצף שאינו מאפשר כמעט מרווח נשימה, בסדר שאינו כרונולוגי, אינו עלילתי, אינו ברור. בתיאורים של חיים בוהמיים, מוזרים, לא סדירים, של יחסי הורים-בנים, של אוהבים, ובעיקר של חברים – כולם מבלים עם כולם בפאבים, בבתי קפה, בחדרים שכורים עלובים… איש אינו יודע בין ימינו לבין שמאלו. שיכורים, מסוממים, יוצרים, כותבים, נעים בתוך דלות ארצית מחד ובתוך רוממות רוחנית  מאידך. כמעט כל המשוררים המופיעים בספר חיים בלילה, צורכים כמויות גדולות של אלכוהול, ממעטים להתרחץ ובעלי ליבידו פעיל במיוחד. אין כמעט התייחסות לכתיבתם, ולפחות על פניו נראה שאינם כותבים כלל, אלא הם רק מחזיקים בתדמית של משוררים ונוהגים באורח חיים שלדעתם צריך לאפיין משוררים. בלאנו ודה לימה מתפרנסים, כשהם מתפרנסים, מסחר במריחואנה. אחת הנספחות לקבוצה היא זונה בשם לופה, שבורחת מהסרסור שלה, בחור אלים שנוהג למדוד את הזקפה המפוארת שלו מול הסכין שהוא שומר בכיסו. כל המשוררים הנזכרים לא יודעים את נפשם, ובהתאמה גם הקורא אינו יודע את נפשו. מעולם לא שיערתי בנפשי שסצינת כותבי השירה במכסיקו היא כל כך גדולה מהחיים.

עוד לא השיב הקורא את נפשו מהחלק הראשון וכבר נופל עליו החלק השני, המהווה בערך שבעים אחוז מהספר ועושה תפנית מלאה הם בעלילה והן בסגנון. החלק הזה מורכב מסדרה של מונולוגים המסופרים על ידי מגוון רחב של דמויות, כמה מהן שהופיעו בחלק הראשון וכמה חדשות, המספרות מה קרה לשתי הדמויות הראשיות מ-1976 עד 1996, בזמן שנדדו ברחבי העולם.

אם עד עכשיו בילינו במכסיקו, מעכשיו אנו נודדים ברחבי העולם, ואפילו עד לישראל אנחנו מגיעים. כמעט כל קשר בין החלק הראשון לחלק השני הוא מקרי בהחלט. אל תטרחו לחפש הקשרים, עלילה, היגיון או כל דבר שהוא. פשוט קראו וזרמו עם הדמויות הנודדות. אולי תמצאו גם את עצמכם. המונולוגים האלה יוצרים את ההרגשה כאילו נאספו לתחקיר לסרט תיעודי. על אף התיאורים הפרטניים של עלילות השניים, הקורא חש דווקא שהגיבורים חומקים ממנו, שתודעתו כושלת בניסיונה להגיע לאחיזה ממשית בחייהם. לנצח הם נשארים בלתי מפוענחים. לנצח הם נשארים בתור אובייקט מחפש או אובייקט לחיפוש. הדוברים מגוללים סיפורים על מפגשיהם בנסיבות שונות ומשונות עם ארטורו בלאנו ואוליסס לימה לאורך עשרים השנים האלה של חייהם. דרך העדויות הסובייקטיביות, שחושפות באופן הצבוע ברגשות של הדוברים כלפי בלאנו ולימה, פיסות תלושות ומנותקות מרצף חייהם, מצטיירת אט-אט התובנה של חיי אדם כרצף מקוטע של פיסות זיכרון ארעיות, שאין לה כל אחיזה במציאות של ממש, אין לה רציפות, אין לה שורשים. כולם צפים על פני ים של דיבורים, של מלל, ושוב, של חיפושים בלתי נגמרים.

החלק השלישי שב לסיפור שנקטע בסוף החלק הראשון, ושוב מסופר על ידי חואן גרסיה מאדרו, המתאר את המסע אליו יצא במדבר סונורה יחד עם יוליסס לימה, ארתורו בֶּלאנו והזונה לופה, בחיפוש אחר משוררת עלומה שנעלמה ואיש אינו יודע מי היא והיכן היא. שוב, למה מחפשים אחריה, למה חשובה דווקא המשוררת האחת הזאת בין עשרות המשוררים והסופרים הנזכרים בספר, לאלוהים ולבולניו הפתרונים. מסע החיפושים ושיאו בהתפרצות נוראה של אלימות, אותה אלימות שבעבעה לאורך כל הרומן. לקראת סוף הרומן, שב בולניו לסיפור המותח מההתחלה, שמתגלה לפתע כסיפור על היאחזות בחיים באמצעות האמנות, באמצעות החיפוש אחר האמנות, על מלחמה נואשת עם הארעיות של הקיום. ועל ניסיון נואש למצוא בכל זאת אחיזה במשהו מוצק.

בסופו של דבר, כשמגיעים לחלק הזה ומתחילים לחפש ביחד עם המשוררים האבודים אחרי המשוררת האבודה, מגיעים אולי למשמעות: והמשמעות היא חיפוש! הסופר הזה מחפש כל הזמן, אחר משמעות, אחר החיים, אחר הטעם, אחר הסדר הטוב, אחר ההיגיון – כל הדברים האלה שאינם קיימים. חפשו חפשו יקיריי! חפשו כל החיים. אני יכולה להבטיח לכם שלעולם לא תמצאו. יש המַשלים את עצמם שמצאו: את אלוהים, את הדת, את ההארה, את היוגה, את הטבעונות, את האקולוגיה, את הקומוניזם, את… אשרי המשלה את עצמו.

אני חושבת שצריך להפסיק לחפש ולהתחיל פשוט לחיות את החיים כמות שהם, ולהשתדל ליהנות מהם ככל האפשר.

 

עטיפת הספר המקורית

עטיפת הספר המקורית

2666

זהו הרומן האחרון שבולניו כתב ואשר היווה את עיקר עיסוקו בשנות חייו האחרונות ולמעשה לא ממש סיימו. צירו המרכזי של הרומן (אם אפשר בכלל להגיד דבר כזה על ספרו של בולניו) סובב סביב אירוע אמיתי: סדרה בלתי פתורה של רציחות של יותר משלוש מאות נשים בעיירה במכסיקו ליד הגבול עם ארצות הברית. גם ספר זה, כמו "בלשי הפרא", מורכב מחלקים שכמעט אין קשר ביניהם, הפעם חמישה חלקים. הספר פורסם לאחר מותו של בולניו ולכן אין ודאות שהנוסח שבו יצא לאור הוא אכן הנוסח הסופי. לאחרונה אף נטען שבין כתביו של בולניו נמצא חלק שישי לספר. הספר יצא לאור באנגלית ב-2008 וזיכה את מחברו בפרס איגוד המבקרים האמריקאי לאותה השנה.

בית קברות במקסיקו. "אנשים שבהתחלה חוגגים ובסוף הורגים זה את זה... העיר יכולה לנשום לרווחה" צילום: אי־פי

בית קברות במכסיקו. "אנשים שבהתחלה חוגגים ובסוף הורגים זה את זה… העיר יכולה לנשום לרווחה" צילום: אי־פי

אלו הם חמשת החלקים (שלמעשה בולניו רצה להוציאם בתור חמישה ספרים נפרדים ובאמת אפשר לקרוא אותם בתור ספרים נפרדים):

  1. החלק על המבקרים – שוב, בדומה ל"בלשי הפרא", סיפור חיפוש מוזר: סיפורם של ארבעה חוקרי ספרות אירופים, שכולם חייבים את הקריירה שלהם לסופר המסתורי בנו פון-ארצ'ימבולדי, מענקי הספרות העולמית, שכבר עשרות שנים מתחבא ואיש אינו יודע אם הוא עדיין חי, ואיפה, או איך הוא נראה בכלל. האחרונה שראתה אותו היתה גברת בוביס הקשישה, המו"לית שלו, אך היא מכחישה כל קשר איתו מזה שנים. יום אחד הם מקבלים מידע מהימן ממישהו שראה אותו במכסיקו, בעיירת הגבול סנטה תרזה. שלושה מהם נוסעים לשם, בתקווה למצוא אותו. החלק הזה עוסק בספרות, במעמדה, בהשפעתה על האנשים שעוסקים בה, על האנשים שקוראים אותה. שוב, סיפוריהם של ארבעה אנשים שלכאורה אין שום קשר ביניהם לבד מהעיסוק בחיפוש לשם החיפוש.
  2. החלק על אמלפיטאנו – אוסקר אמלפיטאנו, פרופסור לפילוסופיה בגיל העמידה, עוזב את ברצלונה ונוסע ללמד באוניברסיטה של סנטה תרזה. יחד איתו מגיעה בתו היחידה, נערה צעירה ויפה ושמה רוזה, ואמלפיטאנו חושש מאוד לחייה, בעיר שבה כל יום נשים צעירות נעלמות או נרצחות או נאנסות או מבותרות לחלקים. אין למעשה כל קשר בין החלק הראשון לשני. מעשיו של גיבור החלק הזויים לחלוטין, ואין בהם משום היגיון של ממש. הוא חושב על אשתו לשעבר שעזבה אותו עם ביתו, רוב החלק מוקדש למעשיה ההזויים יותר, אם יש אפשרות כזאת בכלל, של אשתו עם חברתה בחיפושיהן (כן, שוב חיפושים) אחרי סופר נערץ המבלה את ימיו בנעימים בבית חולים לחולי רוח, כשהיא עצמה מוצאת לה משכן בקבר נטוש בבית הקברות ליד בית החולים הזה
  3. החלק על פייט – סיפורו של אוסקר פייט, עיתונאי שחור במגזין שולי שעניינו תרבות שחורה בארה"ב. הוא נשלח לסנטה תרזה כדי לסקר תחרות איגרוף בין מתאגרף אמריקאי למכסיקני, למרות שאין לו שום ידע או ענין באיגרוף, ושם הוא עולה על קצה חוט בסיפור חטיפתן ורציחתן של עשרות הנשים הצעירות. הוא יוצר קשר עם עיתונאית מכסיקנית, וביחד הם מנסים לראיין את החשוד העיקרי ברצח, מתכנת מחשבים גרמני ענק-מידות. ביום הקרב, פייט נקלע לעימות אלים שבו מעורבת גם רוזה אמלפיטאנו, הנערה הצעירה מהחלק הקודם. אביה, הפרופסור לפילוסופיה, משלם לו כדי להסיע אותה בחזרה לארה"ב, לא לפני ששלושתם – פייט, העיתונאית המכסיקנית, ורוזה – מראיינים את החשוד ברצח, שיושב כבר שנים בכלא, בעוד הרציחות נמשכות ונמשכות. מה הקשר? מה עושה פה עכשיו שחור אמריקאי? מה הקשר שלו לרוזה? איך הכל קשור למה? ומה רוצה הסופר?
הפגנה נגד רצח נשים במחוז צ'יוואווה, מקסיקו. תיאוריות למכביר צילום: גטי אימג`ס

הפגנה נגד רצח נשים במחוז צ'יוואווה, מכסיקו. תיאוריות למכביר צילום: גטי אימג`ס

4. החלק על הפשעים – החלק הארוך והקשה מכולם. הוא מתרכז ברציחות עצמן, וכולל עשרות דוחות פתולוגיים שמפרטים בדיוק רפואי את מצבן המחריד של הגופות, ובעיקר מה עשו לנשים הצעירות הללו בטרם מותן. גיבורו של הספר הזה הוא השוטר הוותיק חואן דה דיוס מרטינז, שכמעט לבדו מנסה לקשור את כל החוטים, ולגלות מי רוצח את הנערות. במקביל הוא נקלע לסיפור אהבה עם מנהלת מוסד פסיכיאטרי שעוזרת לו בחקירה, וגם עסוקה בחקירה משל עצמה, על אדם מסתורי שמשתין בכנסיות. וגם החשוד מהפרק הקודם, הגרמני הענק שיושב בכלא, מופיע כאן – הוא מכנס מסיבת עיתונאים וחושף את שמו של מי שהוא חושב שהינו הרוצח האמיתי, בן לאחת המשפחות העשירות והמכובדות בעיר. החלק הזה כולו כתוב בלשון יבשה, מדווחת, עניינית, ומתאר רצח אחרי רצח אחרי רצח, בלי טיפת לחלוחית. אין כמעט קשר בין רצח לרצח, לבד מהעובדה שרובן נשים צעירות, פועלות דחק, בעלות שיער שחור וארוך. אבל יש גם נשים מבוגרות שנראות אחרת. חלק מהרציחות מפוענח ויודעים שבן הזוג או הבעל או השכן רצח אותן, אבל רוב הרציחות אינן מפוענחות ולאחר חקירה קצרה נסגר התיק והגופות, שרובן אינו נדרש ואינו מזוהה – נזרקות לקבר אחים.

5. החלק על ארצ'ימבולדי – ובו מעביר אותנו הסופר פתאום לעבר הרחוק והמנותק מכל הקשר לספר כפי שהתרחש עד עתה, לשנות העשרים בגרמניה, שם נולד הנס רייטר, מי שלימים יהיה לסופר המסתורי, בנו פון-ארצ'ימבולדי. הספר עוקב אחריו ואחרי התנהלותו בתור חייל צעיר במלחמת העולם השנייה, ברומניה הכבושה. יש אישה בחייו של הנס והוא חוזר ופוגש בה בכל מיני נסיבות נפתלות בחייו. כשהוא נער הוא מתארח בביתה בהיותה בת הרוזן שבביתו עובדת אמו. הוא חוזר ופוגש אותה במהלך המלחמה, ודרכיהם ייפגשו שוב אחרי המלחמה: הוא מנהל איתה רומן, והיא המוציאה לאור של ספריו – הרוזנת היא הגברת בוביס הקשישה, שפגשנו בספר הראשון. לכאורה – חלק שקושר את כל הקצוות. ובכל זאת, אין כאן קשר הנראה לעין, אין הסבר, אין פשר, אין תוחלת, והעמוד האחרון נראה כאילו הוא בכלל מתחיל משהו חדש ואחר לגמרי. אז שוב – מה הוא רוצה?

ולמרות כל הנאמר – הספר כובש בעוצמתו ובחדלונו. אני לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו, ולמרבה הזוועה, בעיקר לא יכולתי להפסיק לקורא את הדוחות הנוראים על הרציחות, זה מהלך מעין קסם מוזר ולא מובן. יש מצד אחד תחושה של חוסר אונים ושל חיפוש בלתי נגמר, אך מהצד האחר יש תחושה של עוצמה אדירה, של משהו שאוחז בקורא ואינו מרפה.

 

קורטאסר

קורטאסר

חוליו פלורנסיו קורטאסר 1984-1914, סופר ארגנטינאי, נחשב לאחד מחשובי הסופרים בשפה הספרדית במאה העשרים. פרסם רומנים וספרי שירה, אך הטביע את חותמו באופן מובהק בסוגת הסיפור הקצר.

ב-1970 ביקר בצ'ילה בהזמנתו של הנשיא הנכנס סלבדור איינדה, כשהוא מבקר בדרך בפרו ובאקוודור. ב-1974 השתתף בכינוס ברומא שעסק בזכויות האדם באמריקה הלטינית. וב-1975 נסעלארצות הבריתולמכסיקו, מוזמן על ידי הוועדה הבינלאומית לחקירת פשעי החונטה הצבאית של פינושה. ב-1976 ביקר בעילום שם בניקורגואה על מנת לחוות את מצוקות הקיום המקומיות, ובאוקטובר 1979 חזר לשם על מנת לתמוך במהפכה הסנדיניסטית. ב-1983, לאחר נפילת הדיקטטורה בארגנטינה, ביקר במשך חמישה ימים את אמו בבואנוס איירס, והתקבל בהתלהבות ברחובות הבירה. ב-1984 קיבל את פרס רובן דאריו וב-12 בפברואר של אותה שנה נפטר מלוקמיה בפריז, בה נטמן לצד אשתו בבית הקברות של מונפרנס.

עטיפת הספר קלאס

עטיפת הספר קלאס

קלאס

אני מצרפת את קורטסאר ואת ספרו "קלאס" לרשימה זו כי בעיניי, עיני קורא לא מלומד, הוא מזכיר את שני הספרים של בולניו, באווירת אי הוודאות, התלישות, החיפוש הבלתי נגמר והתחושה ההזוייה. את התחושה הזאת משיג קורטסאר לא רק בעזרת תוכן הספר אלא גם בעזרה טכנית של קריאה יוצאת דופן: "קלאס" יכול להיקרא לפחות בשני אופנים: אפשרות אחת היא לקוראו לפי הסדר, מפרק 1 ועד פרק 56, כששאר הפרקים (מפרק 57 ועד פרק 155) אינם רלוונטיים בקריאה זו. האפשרות השנייה היא לקרוא את הרומן "באופן פעיל", לפי טבלת ההתמצאות שהוסיף המחבר בתחילת הספר, בדילוגים, כשהפרק הראשון הוא פרק 73; בסוף כל פרק עוברים לבא אחריו לפי הטבלה ולא לפי הסדר הלינארי. ברור שאפשר אחר כך לקרוא את הספר שוב בסדר אחר, כפי שבוחר הקורא, וגם מותר לדלג על פרקים שנראים לא שייכים או מייגעים במיוחד. על שם הקריאה בדילוגים נקרא הספר קלאס, כמו משחק הילדות הידוע.

 

מבחינת העלילה, הסיפור הבסיסי פשוט: זוג ארגנטינאים נפגש בפריס של שנות ה-50 של המאה שעברה. יש ביניהם מערכת יחסים. מתחוללת טרגדיה והם נפרדים. מכאן ואילך מחפש הגבר, אוליביירה, את האישה, לה מאגה, עד סוף הספר. הוא יחפש אותה בפריס ויחפש אותה בבואנוס איירס ויחפש אותה בתוכו ובמכלול קיומו. השניים האלה אינם לבדם בעולם, הם חלק מחבורה, חבורה של משוררים, בוהמיינים, מבלי עולם בפאבים, שותים ואוכלים, גרים ביחד זה עם זה ולפרקים זה עם האחר, מתגוללים בעולם של זונות ושיכורים, דיירים זועמים וחברויות הדוקות. אהבות ושנאות בתוך כל זה מתגלגל גם ילד, או תינוק. מערכות היחסים אינן ברורות, מתהדקות ונפרדות. כל העולם הזה מתרחש בפריס, אבל באותה מידה הוא מתקיים גם במכסיקו סיטי או בסנטה טרזה של בולניו: עולם תלוש, לא וודאי, לא ברור, וכולם כל הזמן מחפשים: זה את אמו, שבכל פעם הוא ממציא אותה מחדש, וזה את אהובתו, וההוא את שלוותו, שלעולם לא ימצא.

בעמקם של הדברים, קורטאסר מעוניין לחשוב על הקשר בין אדם, תודעה ומקום ולשון. האם יכול אדם להתקיים במקום אחר, בגלות? מה קורה לתודעה הלשונית שלו בגלות? כיצד הוא רואה את העולם מתוך שפה שאינה שפת אמו? האם הוא יכול לשוב למולדתו? ומה קורה אז לשפתו ולתודעתו? החיפוש אינו פוסק והניסיונות לחיות את כל הוריאציות האלה אינם רק מנת חלקם של גיבורי הספר אלא גם מנת חלקם של הקוראים הנדרשים לדלג, לעבור, להבין, לנחש, לעקוב, להבין וליהנות (?). העיון של קורטאסר בכל אלו עמוק ומדוקדק, והוא מפעיל את הקורא, משבש את מחשבתו, משחק עם תודעתו הלשונית, מעמיד אותו מול השאלות הגדולות הנוגעות ליכולת לבטא מחשבות, רגשות, דברים.

קורטסאר הושפע רבות מהסוריאליזם, וסוגה זו נוכחת מאוד ברומן. הספר רצוף במאות אזכורים של נגני ג'אז, זמרים ויצירות מוזיקליות, סופרים ויצירות ספרותיות, בודהיזם, פילוסופיה, אזכורים מהמיתולוגיה היוונית ומהתרבות הקלאסית ועוד. בכך הוא נחשב בעיני מבקרים רבים כלקסיקון התרבותי של המחצית הראשונה של המאה ה-20.

קורטסאר המציא ברומן מילים חדשות והשתמש במשלבים לשוניים מגוונים של ספרות ולשון דיבור. כן שיבץ בטקסט שגיאות כתיב מכוונות, ומשפטים שלמים בשפות אחרות (צרפתית, אנגלית, לטינית, איטלקית, גרמנית, שוודית). הסופר הרכיב בספר מבנים ספרותיים באופן ייחודי שאינו מקובל כל כך גם כיום. למשל, הוא חיבר פרק הכתוב בשורות לסירוגין ומכיל למעשה שני פרקים יחד, כשעל הקורא להתאמץ ולפענח איך לקוראו ב"קריאה פעילה". פרק אחר בספר כולל טקסט שרובו מורכב ממילים שקורטאסר המציא, ובכל זאת יכולים הקוראים להבין במה הדברים אמורים.

קורטאסר שובר את כל הגבולות במסגרת חיפושיו אחרי הלשון, אחרי התודעה, אחרי התובנה. קלאס אינו ספר במובן הרגיל של המילה. הוא משחק אינסופי והוא חוויה חושית. "קלאס" הוא ספרייה וגם רשת של הקשרים, ובשפע הקישורים וההפניות הוא גם מכין את הקוראים להופעת האינטרנט, שנים רבות לפני שהומצאה הרשת שכולנו חיים בה כיום. לא בכדי הפך "קלאס" לספר פולחן מיד עם פרסומו. דורות גדלו על הסיפור ועל הספר, על שבירת המוסכמות שבו, על ההיבטים הפילוסופיים המשוקעים בו, על הפניית תשומת הלב לכך שאיננו חייבים להיות מוגבלים רק לתרבות שנולדנו לתוכה, גם אם היא מגדירה אותנו. האדם החופשי, לפי קורטאסר, הוא האדם שמפתח יכולת להיות מודע לכך שהוא בנוי בצורה מסוימת. על סמך המודעות הפעילה הזאת, הוא מוזמן לשחק, לפרק ולהרכיב, להזיז ולשנות, להביט לתוכו פנימה ולצאת אל העולם הגדול, הפנימי והחיצוני כאחד.

 

גרפיטי בבואנוס איירס

גרפיטי בבואנוס איירס

 

 

 

קרדיטים

http://www.ha-makom.co.il/post/uziweil-2666 עוזי וייל

http://2nd-ops.com/maratp/?p=944 מרט פרחומובסקי

http://web.nli.org.il/sites/NLI/Hebrew/library/Blogs/Pages/Blog-Rayuela.aspx יורם מלצר

ויקיפדיה

השאר תגובה