בת הקפיטן

 

כשהייתי נערה בשומר הצעיר, וזה היה בשנות ה-50, קראנו כמעט אך ורק ספרות רוסית (מתורגמת לעברית, כמובן), שרנו כמעט אך ורק שירים רוסיים (עם מלים בעברית, כמובן), ראינו סרטים רוסיים (עם כתוביות בעברית, כמובן) וינקנו בעיקר מתרבותה של אמא רוסיה. זה היה בזמן שלטונו של סטאלין, שאותו הערצנו ללא הסתייגות וראינו בו את ”שמש העמים". תמונה של סטאלין היתה תלוייה מעל למיטתי גם בימים שאחרי מותו. כשסטאלין מת, בשנת 1953, בכינו כולנו בכי תמרורים והתאבלנו עליו באמת ובתמים. ההתפקחות שבאה עם הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית בשנת 1956, הגילויים של חרושצ'וב וכל הזוועות שנחשפו בפנינו – היתה מכאיבה ומטלטלת. והשאר היסטוריה.

בהיותי תולעת ספרים מובהקת, קראתי את כל הספרות הרוסית מעידן סטאלין והקומוניזם שתורגמה לעברית. אזכיר רק כמה מהידועים שבין הספרים, שאותם אהבתי במיוחד וקראתי חזור וקרוא:

קוזק מאורנבורג

קוזק מאורנבורג

"הדון השקט" של מיכאיל שולוחוב, על חיי הקוזאקים. הספר תורגם על ידי שלונסקי (שהגדיל לעשות ושם בפי הקוזאקים הנבערים פסוקי תנ"ך ומליצות עבריות) ויצא בהוצאת פועלים 1953 בשלושה כרכים. לימים התברר שהיתה זו ההונאה הגדולה ביותר בתולדות הספרות העולמית. לא שולוחוב כתב את היצירה, אלא סופר אחר שנרצח או מת. שולוחוב גנב את היצירה וגם קיבל עליה את פרס נובל לספרות.

ספרית פועלים, סדרת נעורים,  1942

ספרית פועלים, סדרת נעורים, 1942

"מפרש בודד מלבין באופק" של ולנטין קטאייב. את הספר תרגמה לאה גולדברג והוא יצא בהוצאת ספרית פועלים, 1942. הספר מתאר את מהפכת 1905 נגד הצאר ניקולאי בעיר אודסה מנקודת מבטו של נער גימנזיסט. שם הספר מצוטט מתוך שירו של לרמונטוב, המשורר הרוסי הידוע, שגם אותו תרגמה לאה גולדברג:

מִפְרָשׂ בּוֹדֵד מַלְבִּין בָּאֹפֶק
בֵּין תְּכֵלֶת יָם וְעַרְפִלָּיו
מַה יְּבַקֵּשׁ בְּאֶרֶץ רֹחַק
מַה בַּמְּכוֹרָה עָזוֹב עָזַב?

הוֹמִים גַּלִּים, שׁוֹרֶקֶת רוּחַ
בַּחֲרִיקָה הַתֹּרֶן מָט
אֲבוֹי, לֹא אֹשֶׁר מְבַקֵּשׁ הוּא
וְלֹא מֵאֹשֶׁר הוּא נִמְלָט.

תַּחְתָּיו סִילוֹן בָּהִיר מִתְּכֵלֶת,
עָלָיו קַו שֶׁמֶשׁ זוֹהֲבָה,
וְהוּא, סוֹרֵר, שׁוֹחֵר לָסַּעַר,
הֲכִי בַּסַּעַר הַשַּׁלְוָה!

"הטייס הקיטע" (או "מעשה באדם השלם") של בוריס פוליבוי, שהיה עיתנאי צבאי של העיתון פראבדה. הספר מבוסס על סיפור לחימתו של הטייס הסובייטי אלכסיי מארסייב. את הספר תרגמה מרוסית חנה עירונית, והוא יצא לאור בשני כרכים, על ידי הוצאת יוסף שמעוני, תל אביב, תש"ט, 1949.

הוצאת שמעוני, 1964, תרגמה חנה עירונית

הוצאת שמעוני, 1964, תרגמה חנה עירונית

"האם"של מקסים גורקי. מקסים גורקי היה שם בדוי. שמו האמיתי של האיש שהפך ל"צאר הספרותי" של ברית המועצות הסטאליניסטית היה אלכסיי מקסימוביץ פשקוב. הוא נולד במרץ 1868 בעיר ניז'ני-נובגורוד, שלימים תיקרא גורקי, על שמו. לנין הכריז שיצירה כמו 'האם', שבה תיאר גורקי אישה נועזת המסייעת בכל אמצעי לבנה המהפכן, שקולה בעוצמתה לכמה אלפי בולשביקים. חבר אחר בקבוצה, גיאורגי מהמעמדות הנמוכים בשם יוסף ג'וגאשווילי (לימים סטאלין), חזר והכריז כי נעשה לבולשביק ומהפכן בראש ובראשונה בזכות גורקי. את הספר תרגם לראשונה מרוסית שמאי מנדל, ת"א: ספרים טובים, 1949. אחריו תרגם שוב מרוסית זאב זמירי, תל אביב: גפני, 1966.

"האם" בהוצאת

"האם" בהוצאת גפני 1966

היום, שנים רבות לאחר עידן סטאלין ונפילת בריה"מ הקומוניסטית – כל הספרות הזאת נחשבת לפסולה ולתועבה. Sic transit gloria mundi (כך חולפת תהילת עולם). אז מה קוראים היום?

חוזרים לתהילת העבר, חוזרים לפושקין.

פושקין הוא המשורר והסופר הנערץ ביותר ברוסיה. אין אדם שאינו יודע כמה בתי שיר שלו בעל פה. כל ילדי הגנים יודעים לצטט את פושקין. בכל עיר רוסית המכבדת את עצמה נמצא באחת (או ביותר) הכיכרות את פסלו של פושקין. תמיד יש ליד פסלו פרחים רעננים. אנשים באים ומניחים, כך סתם.

אחד מהפסלים הרבים של פושקין בסנקט פטרבורג

אחד מהפסלים הרבים של פושקין בסנקט פטרבורג

אלכסנדר סרגייביץ' פושקין (1837- 1799) נחשב לגדול המשוררים הרוסים, ממייסדי השירה הרוסית המודרנית, ומהתורמים המרכזיים לפיתוח השפה הרוסית. גם כיום נחשבות יצירותיו למופת הספרות העולמית. אביו, סרגיי ליבוביץ פושקין, היה נצר לאצולה רוסית בעלת היסטוריה של כ-600 שנים. אמו, נאדז'דה אוסיפובנה חניבעל, הייתה נכדתו של אברם פטרוביץ' חניבעל שהובא לרוסיה מאתיופיה בתור מתנה לצאר פטר הגדול (פושקין עצמו כתב על כך סיפור בשם "הכושי של פטר הגדול"). חניבעל עשה רושם גדול על הצאר, והוא לקח אותו תחת חסותו והעניק לו דרגת גנרל. לפושקין עצמו היה גון פנים שחום ושיער שחור, שריד לגנים האפריקנים שלו. כשהיה פושקין בן 37 יצא לדו קרב עם המאהב של אשתו היפה, נפצע ומת מפצעיו. מותו הפך לטרגדיה לאומית ולאבל לאומי. אפילו הצאר, שהיה ביחסים קרים עם פושקין, שילם את כל חובותיו הכספיים לאחר מותו כאות כבוד. גם הבולשביקים נמנעו מלהתקיף את פושקין כאשר התקיפו את הספרות והמשוררים שלפני המהפכה, במה שהם כינו "הספרות הבורגנית". פושקין היה יוצר פורה וכתב עשרות פואמות, רומנים, מחזות, סיפורים קצרים, אגדות וסיפורים מחורזים. רבות מיצירותיו עובדו לבלט, לאופרה וליצירות מוסיקליות, בידי מיטב הקומפוזיטורים הרוסיים, שביניהם בולט בעיקר צ'יקובסקי.

ציור של פושקין

ציור של פושקין

נכון שבתור נערה קראתי כמעט רק ספרות סובייטית, אבל גם פושקין הגיע לידיי. את "בת הקפיטן" גיליתי בהיותי כבת 13 וקראתי בו בשקיקה רבה. ההרפתקאות, התלאות, הנופים המסתוריים של סיביר, המורדים, החיילים, האהבה בין שני הצעירים הנקלעים לכל הדרמה הזאת – כל אלה הסעירו את דמיוני ושבו את לבי. לימים, כשנשאלתי על ידי בעלי הוצאת הספרים "אוקיינוס", איזה קלאסיקה שכבר מזמן לא תורגמה כדאי לתרגם מחדש ולהוציא לאור, היתה בת הקפיטן הבחירה הראשונה שלי.

 

קוזקים כותבים מכתב לסולטאן התורכית ציורו של איליה רפין, צייר רוסי 1970-1884 Ilya Repin (1844–1930)

קוזקים כותבים מכתב לסולטאן התורכית, ציורו של איליה רפין, צייר רוסי 1930-1844 

בשנת 1773 הכריז יֵמֵליָאן איבנוביץ' פּוּגָצ'וֹב על מרד נגד הצאריצה יקתרינה הגדולה. זה היה מרד הקוזקים הגדול ביותר בהיסטוריה הרוסית. פוגצ'וב עצמו היה בן למשפחה קוזקית מאזור הדון ולחם בתור קוזק-חייל במלחמות רוסיה. מאחר שלא שבע נחת בצבא הרוסי, ערק והגיע לאזור טרק. שם הסתתרו שרידים מרד הקוזקים הקודם, שהתחולל בשנת 1791. הוא קשר איתם קשרים והכריז על עצמו שהוא הצאר פיוטר השלישי ושהוא לא באמת נרצח אלא הצליח להימלט (בעלה של יקתרינה הגדולה, שכנראה נרצח בידי מאהבה אורלוב). הקוזקים מינו אותו לאטמן (מנהיג הקוזקים). ב-1773 הגיע פוגצ'וב לנהר יאיק (לימים אורל), למחנה הקוזקים שמרדו בשלטון בשנה שלפני כן, והכריז על מרד מחודש. בהנהגתו של פוגצ'וב התמרדו מיד כמעט כל הקוזקים של אורל וכן בשקירים, טטרים קלמיקים תושבי האזור. לאחר כיבוש העיר יאיק עלה פוגצ'וב עם צבאו במעלה הנהר אורל וכבש את כל הערים והמבצרים שנמצאו שם. בתחילת המרד הוא הטיל גם מצור על אורנבורג, אך היא החזיקה מעמד ולא נכנעה לו עד להסרת המרד על ידי הצבא הרוסי, שהממשלה הצארית שלחה לדכא את המרד בהנהגת הגנרלים ביביקוב, מיכלסון ואחר כך אלכסנדר סובורוב. בתחילה הנחיל פוגצ'וב תבוסה לכל מי שהתנגד לו, ורבים ממתנגדיו עברו לצדו, אך כשיצאו נגדו צבאות סדירים בפיקודם של ביביקוב ומיכלסון ירדו לטמיון כל פירות ניצחונותיו הקודמים, והוא הצליח להחזיק מעמד עוד זמן מה. לאחר שהגיע פוגצ'וב לזרם העליון של אורל עבר לזרם הוולגה וכבש את קזן. הצבא הצארי כבש את אורנבורג ואת כל המבצרים והערים שלא נכנעו לפוגצ'וב. באוגוסט 1774 נערך קרב מכריע ליד צריצין (לימים וולגוגרד), ובו הביס מיכלסון את צבאו של פוגצ'וב. שארית צבאו של פוגצ'וב נסוגה לקדמת הים הכספי. שותפיו של פוגצ'וב הסגירו אותו לידי הצבא תמורת 100,000 רובל ב-ב-8 בספטמבר. פוגצ'וב הובא למוסקבה וב-25 בינואר 1775 נערף ראשו בכיכר המרכזית.

קוזק לבוש בבדשים מסורתיים, מאות 18-17

קוזק לבוש בבדשים מסורתיים, מאות 18-17

זהו הרקע שעליו בנה פושקין את הרומן שלו "בת הקפיטן". הוא היה ראשון הסופרים שהעלה את עלילות המרד הקוזקי בעלילה בדיונית על רקע היסטורי. סופרים רוסים אחרים הלכו בעקבותיו. ביניהם גם טולסטוי. פושקין כתב את ספרו בשנת 1836 והספר הפך מיד לחביב הקוראים. ואיך לא? רקע מציאותי של מרד שכולם הכירו וידעו, וסיפור אהבה סוער וכמעט בלתי אפשרי בתוך קלחת מהומות הדמים האיומה – כל המרכיבים הדרושים לרב-מכר.

גיבור הרומן הוא בן-אצולה צעיר בשם פיוטר אנדרייביץ' גרינב, המתגייס לצבא הצאר ונשלח לשרת במצודה קטנה בסיביר. בדרך הוא פוגש איכר משונה שעוזר לו להגיע לפונדק בזמן סופת שלגים. בתמורה לעזרתו נותן לו גרינב אדרת מפרוות ארנבות. במוצב פוגש גרינב את בתו של המפקד, מאשה, ומתאהב בה. הוא מסתכסך עם חייל אחר במוצב, שווברין, המאוהב גם הוא במאשה, והשניים מתייצבים לדו-קרב בסיף וגרינב נפצע. אל המוצב מגיעות שמועות בקשר לתקיפתו הקרובה של פוגאצ'וב, ועד מהרה הוא מתקיף את המוצב הקטן ומשתלט עליו, תוך שהוא הורג את אביה ואמה של מאשה, ומתנגדים נוספים. פוגאצ'וב עומד לתלות גם את גרינב, אך הוא ניצל ברגע האחרון, כאשר מתברר שפוגאצ'וב הוא לא אחר מאשר האיכר שגרינב נתן לו את האדרת בתחילת הרומן.

בת הקפיטן בהוצאת אוקיינוס- מודן, 2000

בת הקפיטן בהוצאת אוקיינוס- מודן, 2000

גרינב חושש לגורלה של אהובתו, במיוחד לאחר שהוא מגלה ששווברין ערק לצבאו של פוגאצ'וב ועומד להתמנות למפקד המוצב החדש. הוא מתיידד עם פוגאצ'וב ומבקש ממנו שישחרר אותו לעיר הקרובה – אורנבורג. באורנבורג גרינב מגלה ששווברין עומד להכריח את מאשה להתחתן איתו, והוא חוזר למוצב כדי להציל אותה. הוא מספר לפוגאצ'וב ששווברין עומד לחלל את כבודה של יתומה מסכנה, וזה מתרגז עליו ומשחרר את מאשה. לאחר שנדמה כי בני הזוג יצאו לחופשי, עוצרים את גרינב בחשד לשיתוף פעולה עם פוגאצ'וב. מאשה, שנסעה בינתיים לבית הוריו של גרינב, מבקשת את עזרת הצאריצה יקטרינה השנייה, והיא משחררת את גרינב ממאסרו.

הספר תורגם לעברית פעמיים, בפעם הראשונה תרגם אותו מנחם זלמן וולפובסקי, הוא יצא בהוצאת מצפה 1936. בשנת 2010 תרגם אותו מחדש בוריס זיידמן והספר יצא לאור בסידרת הרפתקה: סופרים מתרגמים קלאסיקה, הוצאות מודן ואוקיינוס .

בעקבות המרד פקדה הצאריצה יקתרינה לשנות את שמותיהם של מספר אתרים שהיו שותפים במרד, שם הנהר יאיק הוחלף לאורל, שם מקום לידתו של פוגצ'וב הוחלף לפוטיומקינסק. במקום 20 המחוזות הישנים הוקמו 50. האצולה הטטרית, הבשקירית והקלמיקית קיבלה הכרה ברמה של האצולה הרוסית והותר לה לשלוט באיכרים. הקוזקים קיבלו יותר חופש והקלות רבות בשירות הצבאי. בתי חרושת רבים לייצור מתכות באורל שהצטרפו למרד הפסידו חמישה מיליון רובל, והממשלה נאלצה להשקיע הון רב כדי לשקמם. בעקבות המרד חוקקה יקתרינה חוק חדש ששינה את אופן ניהול המחוזות באימפריה הרוסית. החוק שינה את חלוקת המחוזות והורה על הקמת 205 ערים חדשות ברחבי האימפריה.

פוגצ'וב, מנהיג המרד

פוגצ'וב, מנהיג המרד

בתרבות הבשקירית נחשב שותפו הבשקירי של פוגצ'וב סלבט יולייב בתור גיבור לאומי ופטרונה של בשקיריה. הבשקירים רואים במרד ביטוי לגאווה לאומית ומרידה נגד השלטון הרוסי המדכא. בתקופה הסובייטית ראו בפוגצ'וב גיבור וחוזה מהפכת אוקטובר הקומוניסטית.

השאר תגובה