ביקורת ספר: רומן וינאי

מאת דוד פוגל

עם עובד, 2012

חווייה מסעירה לגלות שוב, לאחר "חיי משפחה" הוותיק יותר (נוסח חדש של "חיי נישואים", שערך מנחם פרי על-פי כתב יד של פוגל, ראה אור בסדרת "הספריה" בשנת 1986), את הסופר המופלא הזה, אמנם ברומן ראשוני, אמנם בטיוטה מעובדת, אבל למרות הכל – יצירת מופת רבת השראה, מרובת גוונים וחודרת עמוק לתוך הנשמה. לעניות דעתי אין פוגל נופל מטולסטוי ביכולת הדקה מן הדקה שלו לחדור עמוק אל תהומות הנפש. הוא מתאר בצבעים עזים ביותר ובהבחנה מופלאה את המתרחש בנפשה של אישה בשלה ובוגרת, הכמהה לאהבה ולתשוקה; את לבטיה של נערה מתבגרת העומדת על סף החיים; ואין הוא נפל מקאמי בספרו 'הזר', בתארו את הציניות והניכור, האיפוק וההתבוננות מן הצד של בחור צעיר, המגלה טפח אחר טפח את מסתורי חיי העיר הוינאית, כמו גם את מסתורי נפשו רבת הסתירות. העיר – במקרה זה וינה של ראשית המאה ה-20, היא אולי הגיבורה הראשית של פוגל, המיטיב לתאר את גלריית הטיפוסים המתרוצצים בה אנה ואנה כעכברים במלכודת, בעיקר את היהודים המתחבטים בראשית המאה בין מסורת לחדשנות, בין התבוללות מוחלטת לשמירה על איזה שהוא צביון מינימלי. כל המיגוון העצום הזה על רקע אירופה המתייסרת בחיפוש עצמי בתהום הריקנות ששררה בין שתי מלחמות העולם, בכאוס, בדקדנטיות. אם נוסיף לכל אלה את התיאורים המופלאים של חליפות העתים, היום והלילה, הגשם וקרני השמש, שמהווים רקע מפעים לעלילות הגיבורים ועלילות העיר – לפנינו יצירת מופת של ממש, הנוגעת עמוק עמוק בלב הקורא ומשאירה אותו עם טעם של עוד.

התחושה של טעם של עוד מתחזקת בעיקר משום שזוהי טיוטה, למעשה לא ממש גמורה, שכתב ולא השלים דוד פוגל, כשיד המרצחים הנאצים השיגה אותו. כשקוראים את תולדות חייו, רואים היטב לנגד העיניים את גורלו של היהודי הנודד בעולם מנוכר, שהוא כל כך מיטיב לבטאו בכתיבתו. נאסר לראשונה על ידי האוסטרים בתור נתין מדינת אויב רוסי בימי מלחמת העולם הראשונה, במלחמת העולם השנייה נאסר על ידי הצרפתים בתור נתין מדינת אויב אוסטרי, ובסופו של דבר נרצח על ידי הנאצים באושוויץ בתור יהודי. היהודי בתור אזרח העולם הקוסמופוליטי, שאיש אינו רוצה בו, ותמיד יראו בו את האויב.
כשמבינים את גורלו של דוד פוגל, מיטיבים יותר להבין את ספרו רב הצדדים, המנוכר מצד אחד, ומכמיר לב מן הצד האחר.