ביקורת ספר: קילוף הבצל
מאת גינטר גראס
זמורה ביתן, 2011
לפנינו ספר עתיר שכבות, כמו שמחברו מבטיח לנו כבר בשמו המתוחכם 'קילוף הבצל', שאיכותו הספרותית אינה מוטלת בספק, מרתק לקריאה, עוסק בנושאים רבים ושונים הכרוכים בחייו המגוונים של הסופר. אבל מבקרי הספרות בעיתונות הישראלית שהתייחסו לספרו של גינתר גראס, זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1999, הרבו לעסוק בשאלה אחת ויחידה, לגיטימית כמובן, והיא עברו הנאצי של הסופר. נשאלת השאלה אם למרות עברנו הכאוב, אנחנו צריכים להתרכז רק במעשים שעשה המחבר בהיותו צעיר, או לנסות לקרוא את הספר בכל זאת כמות שהוא, על כל המיגוון שהוא מציע לנו.
נראה לי שמה שחרה מאוד למבקרי הספרות בישראל, ואולי גם לקהל קוראים גדול יותר בעולם, הוא העובדה שגינתר גראס הסתיר כל השנים האלה את עברו הנאצי, והתוודה עליו לראשונה רק בשנת 2006, בהיותו בן 78, כבר בטוח למדי במעמדו בעולם הספרותי העולמי, בראיון שהעניק לעיתון "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג". בראיון מספר גראס כי במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהיה בן 17, הוא נקרא לשרת ביחידות החמושות של האס אס (Waffen-SS) בעיר דרזדן שבמזרח גרמניה. גראס נפצע בשנת 1945, והועבר למחנה שבויי מלחמה אמריקני. מאוחר יותר הפך לפעיל שלום בולט, ונחשב בעיני רבים לקול מוסרי חשוב שיוצא נגד שנאת זרים ומלחמה. היום הוא נחשב לדובר הדור שגדל תחת השלטון הנאצי, ובספרות הגרמנית הוא חלק מהתנועה הידועה "השלמה עם העבר".
הואפן אס אס הייתה הזרוע הצבאית של האס אס, שלחמה לצד הוורמאכט במלחמת העולם השנייה והייתה כפופה למפקד האס אס, היינריך הימלר. היחידה הוקמה בשנת 1933 כיחידת אבטחה לראשי המפלגה הנאצית, ובמהלך מלחמת העולם השנייה הפכה לזרוע צבאית נוספת. גראס, על פי ספרו, לא היה מעורב באופן אישי בפשעי מלחמה, אלא היה חייל נלחם בחזית.
לדידי, הפרקים העוסקים בחלק זה של חייו מרתקים, כי לראשונה אני קוראת את חוויותיו של הצד השני. קראנו בלי סוף על חוויותיהם של החיילים שנלחמו נגד הנאצים. קראנו הרבה יותר מזה על תחושותיהם של קרבנות הנאצים הכלואים במחנות כפייה, עבודה והשמדה, וכאן לראשונה נחשפים לפני רגשותיו ותחושותיו של בחור גרמני צעיר, גם בתור חייל לוחם נגד בעלות הברית, וגם בתור שבוי במחנות על תנאיהם המחרידים. אינני משווה, אסור להשוות וגם אין שום אפשרות להשוות בין השמדת עם מכוונת לבין מלחמה, שעל אף מוראותיה, היא לגיטימית. אבל אין אפשרות להימנע ממחשבה, שבסופו של דבר כולנו בני אדם. כשאני קוראת את פרימו לוי ('הזהו אדם?'), המספר על חייו באושוויץ, ואני קוראת את גינתר גראס ('קילוף הבצל'), המספר על חייו במחנה השבויים, אינני יכולה להימנע מהמחשבה שכשאנחנו רעבים, רעב אמיתי, איום והרסני, כולנו שווים בתחושותינו, בפחדינו ובגסיסתנו האיטית. כשפרימו לוי כותב על נדודיו חסרי התוחלת, עקור ומגורש, על פני אירופה אחרי המלחמה ("ההפוגה') וכשאני קוראת את גינתר גראס ('קילוף הבצל'), שגם הוא עקור ומגורש ממשפחתו, ביתו, עירו ונודד חסר תוחלת על פני אירופה ההרוסה, שניהם לדידי בני אדם מיואשים.
לאחרונה, מזה הרבה שנים, הזדמן לי לקרוא קצת את תחושותיהם של גרמנים שחיו את המלחמה, ובעיקר את ספריו של הנס פלאדה, 'איש קטן לאן', ו'לבד בברלין'. פלאדה מדבר על אנשים פשוטים, יום-יומיים, שנקלעו למצב פוליטי, כלכלי וחברתי שנכפה עליהם. גראס מספר כיצד מרצונו החופשי, בהיותו בן 16, נסחף בקסמה של התעמולה הנאצית והצטרף לצעירי התנועה, הילל כמו כולם את הפיהרר ולא חש לא בבעייה, ולא באשמה. אבל בינינו, אנשים צעירים נוטים להיסחף עם ההמון, ומי מאיתנו לא יודע זאת. צריך כל אחד לבדוק את עצמו, מה היה הוא עושה לו היה במקומו. לדעתי הבעייה היחידה היא שעובדה שגראס הסתיר את עברו במשך שנים רבות כל כך, מפחד שמא יפגע הדבר בהתקדמותו ובמעמדו.
אבל עובדה זו לא מפריע לי ליהנות מהספר המרתק הנאה מרובה, לקרוא בו בעניין, לעקוב אחרי נפתולי חייו של הסופר הנחון בכישרון ספרותי ואפילו בקסם רב, וגם להצטער שהספר כבר נגמר.