ביקורת ספר: עד שיום אחד

מאת שמי זרחין

כתר, 2011

שמו של הספר עורר בי תהייה: שם קטוע כזה, תלוש. אפילו התקשיתי לזכור אותו מרוב סתמיותו. אבל אחרי שגמרתי לקרוא את הספר וחשבתי עליו הבנתי את שמו. הדברים קורים וזורמים עד שיום אחד…, וכך כל פעם מחדש. סצנות סצנות עם טוויסטים בקצה כל סצנה. אכן הסופר הוא איש קולנוע בכל רמ"ח אבריו. אבל הספר הוא יותר טלנובלה מאשר סרט איכות, וגם ההשוואה למקונדו של גבריאל גרסיה מרקס על הכריכה אומרת את שלה. ניסיון להציב את מקונדו של מרקס בטבריה של ישראל על פני שלושה עשורים. דמיון ומציאות, פנטזיה וגעגועים, אוכל ומין – כל זה משולב בתוך הוויה ריאלית מוצקה של ישראל וההתרחשויות היומיומיות שלה: החל בפסטיבל הזמר, וכלה במותה של לאה גולדברג; החל במותו של מרדכי נמיר, שאשתו צעירה ממנו בהרבה שנים טובות, וכלה בהתאבדותו של מייק ברנט, וכמובן המלחמות שמלוות את חיי הגיבורים ואת חיינו בתור רקע הכרחי ובלתי פוסק. כל האירועים הללו מתרחשים ברקע כשהם נוגעים לא נוגעים בחיי הגיבורים הסגורים בבועת חייהם, המשדרת ניתוק וניכור מחד והמון מעורבות וחדירה לפרטיות מאידך.

הספר גדוש, גדוש מידי. המון אוכל, המון מתכונים, המון טעם וריח וצבע, המון געגועים, המון עירום והמון סקס מהוסס והזוי. החיים של כולם מסובכים ומסוכסכים האחד בתוך השני. זה עושה ילד לאשתו של דודו, וזה עושה ילד לשכנה שקודם שכבה עם אביו, אבל הוא בעצם מאוהב בבתה. חייו של האחד חוזרים בגלגול שני בחייו של הבן שנולד לו ממשכב חד פעמי ומוזר. המון ילדים, כל ילד עם ההפרעה שלו: זה עושה סקס עם מוכר פלאפל פדופיל, ואחר כך הורג את הוריו; זאת מקיאה מכל דבר; זאת מנסה כל יום להתאבד, ועל כולם הילדים האלה כולם גם בוגרים במחשבותיהם, גם בשלנים מעולים, גם חורזים חרוזים ורגישים להפליא לזולת – הכל פלא פלאים.

כל הקונפליקטים הידועים האפשריים: ניצולי שואה מול הוותיקים, מזרחיים מול אשכנזים, עירונים מטבריה בשנאה בלתי מוסתרת לקיבוצים ולקיבוצניקים (שכל כך חוזרת ומודגשת עד שכנראה מבטאת את הרגשתו של הסופר כלפי הקיבוצים), דתיים מול חילוניים, ילדים מול מבוגרים, הורים מול ילדיהם, גברים מול נשים… לא נשאר קונפליקט אחד שלא הוזכר – כל זה עם כל כך הרבה אוכל ורוטב, ושוב אוכל ושוב רוטב שטובלים בו שוב ושוב את הלחם, או לימונים כבושים טבולים באדום של הפלפל החריף – מרוב עצים לא רואים את היער.

לזכותו של הספר עומדת בעיקר היכולת המופלאה של שמי זרחין לספר סיפור טוב ומרתק, שכמו שכבר אמרתי, לעתים הולך לאיבוד מרוב שפע של חומרים מגרים את התיאבון. איש הקולנוע שבו מציג לנו סצנות מסויימות מכמה זוויות, עובר בשוטים זריזים מהבית לבית הספר, מדירת משפחה אחת לשנייה, מטבריה לתל אביב, מבן לאביו, מבת לאמה, ובעיקר ממשפחה למשפחה – כל משפחה והמוזרויות שלה. אין אדם אחד בספר שהתנהגויותיו נורמטיביות או לפחות מקובלות. מעניין איך ייראה הסרט שייעשה בהמשך לספר.