ביקורת ספר: ספרד

מאת אנטוניו מוניוס מולינה

עם עובד, 2008

קריאת הספר הזה משולה בעיני לשמיעת קנטטה ופוגה של בך: קולות שונים עולים מפינות שונות, מהססים ואמיצים, גבוהים ונמוכים, מוסיקליים מאוד וגם כאלה שהם קצת פחות. הם עולים, משתלבים, נפרדים, נארגים ונטווים. לאט לאט נבנה בניין מורכב מאוד, מעין קתדרלה. הנשימה נעתקת, הגרון נחנק, הלב פועם, והקתדרלה עולה וצומחת מול האזניים המשתאות, או במקרה של הספר, מול העיניים המשתאות והרצון שזה לא ייגמר.

לאט, בקצב איטי עד כדי ייסורים, נכנסים לעולמה של אירופה במאה ה-20: עולם של עקורים, של פליטים, של מגורשים, של קורבנות. עולם של עוקרים, של רודפים, של מגרשים ושל תליינים. כל אחד הוא גם זה וגם זה. העולם של המאה ה-20 אינו מנותק מהעבר. רסיסי זכרונות עולים מרחוק. שלטונו הממושך של פרנקו בספרד על רקע המורדים הנרצחים מתערבב עם גירוש היהודים בספרד במאה ה-15; דמותו של התועמלן הקומוניסטי שנרדף בסופו של דבר על ידי אנשי סטאלין שלמענו עמל, מלווה בדמותה של נזירה ספרדייה המחפשת מפלט מחיי הנזירות בעזרת סנדלר קשה יום; בדיון ומציאות, דמויות היסטוריות ואלמוניות, יהודים ונוצרים- הכל מסתחרר במערבולת הנוראה של מציאות אירופאית במאה ה-20: מלחמת האזרחים בספרד, השואה, הקרבות בסטלינגרד, הרדיפות של סטאלין, התאבדותו של פרימו לוי, הקומוניסטים התמימים שעזבו את ספרד ועברו לרוסיה – והכל בוירטואוזיות של מילים ושל קצב, של מנגינה ושל דקלום.

קשה לקרוא את הספר. אין אפשרות לבלוע אותו בהעלם אחד. צריך לקחת אותו לאט, להיכנס לאט, להתבשם לאט. גם מפני שקשה לעכל, וגם מפני שלא רוצים שהוא ייגמר. הנקודה היהודית מאוד בולטת בספר. ויש אומרים בציניות שזה אמצעי לרכוש יחסי ציבור ולרכב על הגל של אמפתיה לנרדפי הנאצים, ליהודים המושמדים באושוויץ. אבל מולינה שם עצמו לפה לא רק ליהודים, אלא לכל נרדפי העולם, לכל העקורים והמגורשים, החיים בפחד מתמיד מפני מעבר גבולות, מפני שוטרים, מפני מבקרי כרטיסים ברכבת. וגם לכל עלובי החיים: הזונות הצעירות שכבר נראות כמתות מהלכות; המכורים המסתובבים בסימטאות אפלות בניסיון נואש להשיג עוד מנה; הילדים המוזנחים המחכים רעבים בבית בשעה שאביהם, ואולי גם אמם, עוסקים בפעילות קומוניסטית ומכורים לאספות פוליטיות ולחלוקת עלונים סודיים.

מולינה בונה את הסימפוניה הזאת משורה של סיפורים ארוכים, הרודפים זה את זה, ומשמיעים זה את הד קולו של האחר. זהן ז'אנר יחיד במינו, של תיעוד היסטורי משולב בדמיונו של המספר, של סיפורת עם הגות, של ארכנות ושל קיצור, של אסתטיקה עם מוסר, סיפורי חיים שונים כל כך זה מזה, אבל גם דומים עד להפתיע – היוצרים ביחד מסכת מרתקת ומרגשת עד התפעמות.

יש גם כמה חריקות בדרך: חזרות על דברים, ארכנות יתר מייגעת לפרקים, קצת תחושה שמולינה רוצה להחמיא לקורא המשכיל בהביאו לעתים קרובות איזכורים של סופרים, יצירות, אישים היסטוריים, כאומר: אני ואתה יודעים על מה מדובר. אבל כל אלה בטלים בשישים לעומת תחושת ההסחפות פנימה פנימה, לתוך עולמו של הסופר ועולמה של תרבות אירופה, שנהרסה על ידי כוחות אנושיים זדוניים, העלולים לפרוץ כל יום מחדש. קשה לקרוא לקריאה בספר הזה הנאה, כי הדברים מדכאים, מייאשים, נוגים ואפורים או שחורים, אבל תחושת ההתעלות נוכח סופר שיודע להגיד את הדברים, שהם למעשה ידועים, בצורה כל כך מיוחדת וסוחפת, משאירה טעם של עוד. עוד להתבשם מיכולותיו וקולותיו המיוחדים של מולינה.