ביקורת ספר: מלכת אפריקה

מאת ססיל סקוט פורסטר

מעריב, 1960

כשהחלטתי השנה על חופשה שנזקקתי לה מאוד, בחרתי לנסוע לטייל למקום שמעולם לא תכננתי לנסוע אליו ושהיה שונה מכל המקומות שאליהם נהגתי לנסוע, לדרום אפריקה. בחרתי במפלי ויקטוריה ובנהר הזמבזי בתור הציר המרכזי לטיולים ושוטטות בסוואנה ובבוש (במדינות זימבאבווה, זמביה, ובוטסואנה של היום) ויצאתי לדרך. אך לא לפני שהצטיידתי כדרכי בספרות הולמת לקריאה בשעות הפנאי. רציתי מאוד לקחת אתי את 'הגבעות הירוקות של אפריקה' של המינגוויי (למרות שעלילתו מתרחשת באזור אחר של אפריקה, טנזניה של היום), אך לא הצלחתי להשיג את הספר, שכנראה אזל (מי שיודע היכן אפשר לרכוש אותו, מתבקש לידעני). אבל לקחתי אתי שני ספרים אחרים: 'בלב המאפלייה', של קונרד (ראו רשימה שם) ו'מלכת אפריקה' של פורסטר. גם את מלכת אפריקה לא היה קל להשיג. קודם כל כלל לא הייתי מודעת לעובדה שהסרט הנפלא 'המלכה האפריקנית', שראיתי פעמים אחדות ואני מוכנה לחזור ולראותו שוב ושוב, הוסרט על בסיס של ספר. כשנודעה לי עובדה זו, התחלתי לחפש אחר הספר והצלחתי להשיגו באמצעות אתר מקוון. שילמתי, הזמנתי, וכשהגיע אלי הספר הסתכלתי בו בתימהון: ספר כיס ישן, שהודק בסיכות מהדק כדי לחזק את דפיו (עד כדי קושי טכני לקריאה בו), דפיו כמעט מצהיבים מיושן ותרגומו על ידי שמואל גילאי, שנעשה במיוחד להוצאת ספרי הכיס של מערב, קצת מיושן. אבל זה מה שהיה.
ככל שהתקדמתי בקריאת הספר, כשבימים אני משוטטת לחוף הזמבזי, צופה בתנינים ובהיפופוטמים, ובערבים שקועה בקריאה ונעקצת בכל עוז על ידי מיליוני היתושים (עובדה שמאוד החייתה עבורי את הכתוב בספר), כן נדהמתי מההתאמה המלאה בין העיבוד לסרט ובין הכתוב בספר, כמעט אחד על אחד. עלילת הספר מתרחשת בימי מלחמת העולם הראשונה, כשאפריקה המזרחית היתה תחת שלטון כיבוש גרמני. פורסטר מנציח בספרו זה את סידרת הקרבות שהתנהלה בין הצי המלכותי הבריטי וכוחות הצבא הבלגי בקונגו, לבין הצי הקיסרי הגרמני, בשנים 1966-1915. מטרת הלחימה היתה להשיג שליטה באגם טנגנייקה. אגם זה שכן בין קונגו הבלגית במערב לבין מזרח אפריקה הגרמנית במזרח. בפרוץ המלחמה שלטו שתי אניות גרמניות באגם. לאחר סידרת הקרבות השתלטו הבריטים והבלגים על האזור. הספר משתמש ברקע ההיסטורי הזה כדי לטוות את סיפורו.

פורסטר מפליא לשרטט את דמויות שני גיבוריו התמהוניים והבלתי שיגרתיים. רוזי, המיסיונרית באופייה, בחינוכה ובערכיה, פוריטנית בצרכיה ובהתנהגותה, בריטית מסורה ופטריוטית בלב ובנפש – מן הצד אחד; צ'רלי אולנט, לונדוני בעל מבטא קוקני בלתי מובן, שכבר שהה שנים ארוכות באפריקה, חי עם אישה אפריקנית, שתיין ולא יוצלח מבחינות רבות, גמגמן והססן לרוב, בעל הליכות גסות – מן הצד האחר. שתי דמויות שאין כל נקודת קשר ביניהן ולכאורה גם לא יכולה להיות. הנסיבות המוזרות בצילה של המלחמה מזמנות את שניהם לחיים אינטנסיביים ביחד בצפיפות אינטימית על סיפונה של ספינת קיטור קטנה ורעועה. השניים נסחפים לסידרת סכנות והרפתקאות, ניזונים מהתלהבותה הפטריוטית של רוזי ומהידע הטכני של צ'רלי, עד שהבלתי מתקבל על הדעת קורה והם מפתחים מערכת יחסים אינטימית וחמה.

תיאוריו החיים של פורסטר מאפשרים לנו לחיות את הרקע במלואו: הנהר ואשדותיו, היתושים, החום הבלתי נסבל, העלוקות, המחסור, הקשיים והמכשולים הנערמים זה לאחר זה. בייחוד מיטיב פורסטר לתאר את הביצה הסבוכה, ביצת הקנים, שבה מאבדים השניים את רצון החיים והפעולה ונראים כאבודים. עד כאן, כאמור, עוקב הסרט אחרי הספר אחד על אחד.

אבל הסוף, הסוף. איזה הבדל. איזו תפנית חדה לקחו על עצמם יוצרי הסרט. הסרט, בכל זאת הוליוודי, והוא צריך לתת לצופיו סוף שיתן להם הרגשת התעלות בצאתם מאולם הקולנוע. אכן, סוף הסרט מציג את גיבוריו גדולים מהחיים, ואין צופה שלא חש התפעמות למראה הסוף המופלא. כולם יוצאים מהאולם עם חיוך הזוי על שפתיהם. כן הטובים נצחו ויש לנו הפי אנד. אבל הסופר, שהוא סופר אמיתי, שכותב ספרות, ולא מחוייב לקהל צופיו-קוראיו אלא רק לאמת הפנימית שלו, מציג סוף שונה לחלוטין, מינורי, מציאותי, ובעיקר אמיתי. כן, כך מתנהגים אנשים אמיתיים. הם לא צועדים אל השקיעה חבוקים בצבעי טכניקולור. הם מתפשרים ומסתדרים עם מה שיש. נכון, הרבה יותר כיף לראות את הסוף של הסרט, אבל הרבה יותר נכון לקרוא את הסוף של הספר ולתהות כמו הסופר: "בסדר, רוזי – אמר צ'רלי – בואי נתחתן. כך יצאו מארץ הימות אל החוף הרחוק אל הנישואין. אם חיו חיי אושר מכאן ואילך – לא קל להכריע".