ביקורת ספר: ילדה של קיבוץ

מאת ארנה גולן

עקד, 2012

בשנים האחרונות אנחנו מוצפים בספרים שכתבו בני קיבוץ (שכבר אינם חיים בקיבוץ) על ילדותם ה'עשוקה'. אין זה אומר שגם קודם לכן לא נכתבו ספרים כאלה, אבל מאז הצלחתו הבלתי רגילה של 'הביתה' של אסף ענברי על אפיקים (ידיעות אחרונות, 2009, מועמד לפרס ספיר 2010), נראה שהגל הולך ומתרחב. הייתכן שבני קיבוץ ראו כי טוב, וזה הולך בשוק, וכל אחד מהם מנסה את כוחו? נזכיר בהקשר הזה את ספרו של רן גולן על משמר העמק 'יום ראשון תפוחי אדמה' (ספרית פועלים 2004), שלא זכה לתהודה רבה, אולי משום שהקדים את זמנו. לו היה יוצא לאור עכשיו, בתוך הגל הנוכחי, ייתכן שהיה זוכה להרבה יותר תשומת לב. וכן נזכיר את ספרה של יעל נאמן על יחיעם 'היינו העתיד' (אחוזת בית, 2011), שרכב על ההצלחה של 'הביתה'. והנה זכינו בספר נוסף שאפשר לשייך אותו לז'אנר של בני קיבוצים: 'ילדה של קיבוץ', של חוקרת הספרות ארנה גולן, על ילדותה וילדותם של בני גילה בקיבוץ מסדה שבעמק הירדן. אמרנו ספר נוסף, אבל האמת היא שאין ספר דומה למשנהו. ספרה של ארנה גולן הוא מעין מחקר לא ממש אקדמי, מעורב בזיכרונות ילדות ובהרבה תובנות הנובעות מעיסוקה ומחייה הנוכחיים של הכותבת.

קראתי את הספר בעניין רב, למרות שאינו עלילתי וסוחף במובן המקובל של המילה. הספר הצליח לרתק אותי אליו, למרות שנתקלתי בלא מעט מכשולים בדרכי לצלוח אותו, מכשולים שגרמו לי לעקם קצת את פי או להגיד בלבי: כבר אמרת את זה עשרות פעמים. הספר בנוי על פי נושאים, שבעזרתם מנסה הכותבת לנתח את הווית העולם המיוחד שבתוכו גדלות ילדי הקיבוץ ובתוכו פעלו הוריהם החלוצים. הנושאים כוללים מיניות וזהות מינית, אמהות צעירה, היחס לכסף, אמונה ומסורת, היחס לעבודה, היחס לבריאות, היחס לטבע ולאדמה- חלוקה מעניינת ולכאורה מכסה את כל מה שרק אפשר לחשוב עליו. החולשה בחלוקה הזאת, ובכלל החולשה הבולטת של הספר היא שתוך כדי קריאה מתקבל הרושם שהנושאים נכתבו כל אחד בזמן אחר, בהקשר אחר, כלומר, לפנינו לקט רשימות שנתפרו יחדיו בתפר גס מידי. הכותבת חוזרת על אותם דברים כמעט בכל פרק, חוזרת וחוזרת, כאילו אומרת לנו: עד שתקלטו! יש בספר נימה דידקטית מידי. היא משלבת בתוך הזיכרונות והניתוחים הסברים שיש בהם גוון של התנשאות כאומרת: אסביר לכם שוב ושוב במלים פשוטות, כי אחרת לא תבינו. קצת עלבון לאינטיליגנציה של הקורא. ואולי חושבת הסופרת ש'זר לא יבין זאת', מי שלא בא מחיי קיבוץ לא יבין, ועלי להאכיל אותו בכפית, ואולי אפילו הקיבוצניקים עצמם לא יבינו, צריך להסביר שוב ושוב.

לטעמי, שני הפרקים האחרונים של הספר: הפרק על אביה והפרק על אמה, מיותרים בהקשר הזה של הספר ואינם מוסיפים לו, ואולי אפילו גורעים ממנו. אני מבינה את הסופרת שרצתה להציב יד להוריה היקרים, אבל למעשה כבר עשתה זאת בהוציאה לאור את סיפוריו של אביה, ושם היה המקום המתאים לשני הפרקים האלה.

ולסיכום: קראתי בעניין רב, ולמרות חולשותיו הבולטות ראוי הספר לקריאה ולעיון, ויש לו מקום של כבוד במדף הספרות של בני הקיבוצים.

השאר תגובה