ביקורת ספר: המוות והפינגווין
מאת אנדריי קורקוב
כנרת, 2003
החיים בברית המועצות לאחר התפרקותה, בעידן ההפרטה, או ליתר דיוק באוקראינה, הם אפורים, מדכאים וחסרי תקווה. הציניות שולטת בכל. הון ושלטון, מאפיונרים מושחתים, הכל נגוע ורקוב, אין ערכים, אין אהבה, אפילו אין מטבע מקומי – הכל נמנה בדולרים, והדולרים זורמים כמים במקום שבו אדם מוכן לשתף פעולה עם השחיתות והציניות, ומעל הכל מרחף המוות. לצד הניכור הנורא המוות הוא הגיבור הראשי בספר הזה. אבל לא המוות הרחום, הגואל, המטהר, אלא המוות היזום על ידי קבוצות כוח המנהלות את המשחק ומחסלות את כל העומד בדרכם.
כולם מדברים על סטירה שנונה, על הומור הזוי, על ספר מצחיק. לא מצאתי את כל אלה בספרו של אנדרי קורקוב, 'המוות והפינגווין'. במקום זה מצאתי הרבה ניכור, הרבה בדידות, הרבה עצב, הרבה מוות והרבה ייאוש. גם צורת הכתיבה, היבשה לכאורה, במשפטים קצרים, ענייניים: הכין קפה, שתה, לקח את הילדה, אחז באקדח – הכל יבש, מנוכר – גם צורת הכתיבה הזאת מוסיפה לאווירת הניכור והייאוש הנורא. אמנם מפעם לפעם מגניב הסופר, שבוודאות יודע לכתוב גם אחרת, משפטים תיאוריים מופלאים כמו: "השלג חרק מתחת לרגליהם. מעליהם היו שמים זכים ועמוקים, זרויי כוכבים קרים" (עמ. 86), או "בחשכה זהר תשבץ חלונות של הבניין ממול. הרבה מלים היו כתובות בו" (עמ. 135), כדי לרמוז לנו שהכתיבה היבשה היא כזאת במתכוון.
כשקראתי את הספר זכרתי את ספרו של אלבר קאמי 'הזר', שגיבורו הראשי הוא הניכור המוחלט. אי אפשר שלא להיכנס לדיכאון כשקוראים את 'הזר', כפי שאי אפשר שלא להיכנס לדיכאון כשקוראים את 'המוות והפינגווין', למרות ההומור הציני והסרקסטי המלווים אותו, ואולי דווקא בגללם.
העלילה הזוייה ומוליכה את הקורא במחוזות לא צפויים שמשאירים אותו במתח. הספר נקרא בקלות ומהר. קשה להניח אותו מהיד, ולא בגלל עלילה מרתקת, כי לכאורה עלילתו בנוייה ממשפטים קצרים ובנאליים, וכל יום פחות או יותר חוזר על משנהו. אבל העלילה הבנאלית לכאורה הזאת נבנית לאט יותר ויותר כמו ספר מתח, כשהרקע האפור והמדכא של חיי היום יום בקייב מספק את התפאורה המתאימה.
הפינגווין, או כפל דמותו של הגיבור הראשי, מעורר בנו יותר אהדה מאשר מעורר הגיבור עצמו, בשתיקתו, בהתבוננותו, בקשריו עם הילדה סוניה, דבר שהגיבור עצמו אינו מצליח לפתח, כמו שאינו מצליח לפתח במערכת יחסיו עם נינה, שנכון יותר לכנות אותה אנטי-יחסים. הסוף המפתיע (ויש טוענים שהוא דווקא צפוי), מאפשר לנו להבין את הגיבור ואת הפינגווין קצת אחרת, אבל האם זה אומר שמכאן תבוא הגאולה? להערכתי אין גאולה בספר הזה. כמה זה עצוב לקרוא את הספר המצחיק הזה.