ביקורת ספר: הארנבת עם עיני הענבר
מאת אדמונד דה ואל
ידיעות ספרים, 2012
קורותיה של משפחה יהודית, אם כי היהדות שלה לא היתה הצד הבולט שלה, במהלך המאות ה-19 וה-20, לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה, במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה – קורות אלה מסופרות בעיני אמן קרמיקאי וקדר, באמצעות גלגולו של אוסף מיוחד במינו. האוסף – פסלוני נצקה, פסלונים יפניים מיניאטוריים, התגלגל במשפחה מדור לדור ועבר איתם כמעט את כל גלגוליה של משפחה יהודית בתקופה האיומה הזאת.
נֵצקֵה הם פסלונים קטנים שהתחילו לעצב ביפן במאה ה-17. פסלונים שהשימוש המקורי שלהם היה מעין כפתורים, אשר שימשו לתליית חפצים אישיים על חגורת הבגד היפני. גודלם של נצקה נע מ-3 עד 12 ס"מ בהתאם לסוגיהם, וליצירתם שימשו מגוון חומרים, כגון שנהב, עץ, חרסינה. במאה ה-19 וראשית ה-20, התחילו עשירים במערב להתעניין באמנות יפנית, ונהגו לאגור אוספים יפניים שונים. אחד האוגרים היה שארל, בן למשפחת אפרוסי. משפחת אפרוסי היתה משפחה יהודית שמוצאה מאודסה, שבדומה למשפחת רוטשילד התעשרה ממסחר בדגן והפכה להיות משפחה של בנקאים בעלת שלוחות משפחתיות וסניפים בכל הערים החשובות של אירופה בסוף המאה ה-19 וראשית ה-20.
הסופר, אדמונד דה ואל, צאצא למשפחה זו, עוקב אחרי האוסף וגלגוליו, לכאורה מתוך עניין באוסף, ולמעשה מתוך עניין שהפך כמעט לאובססיבי בתולדות המשפחה והקורות איתה בתקופה ההפכפכה והטעונה ביותר שידעה האנושות. אדמונד דהואל הוא אמן קרמיקה ידוע, ובידי האמן שלו הוא משכיל להוביל אותנו בדרך שהיא צירוף של רומן מתח, תיעוד היסטורי ושיעור מרתק בתולדות אירופה, בתולדות יפן ובתולדות האמנות המערבית והמזרחית גם יחד. התוצאה היא ספר מרתק, כתוב ביד אמן רגישה ובעין בוחנת ואוהבת.
דה ואל הקדיש שנים מחייו כדי לעקוב אחרי אוסף הנצקה של משפחתו. בדרך אסף מכתבים, תמונות, תעודות, גזרי עיתון מצהיבים, והרבה נסיעות סיור בבתי המשפחה במקומות מגוריה בעולם, מוצאה מברדיצ'ב, משם הגיע אבי המשפחה, החל מפריס, עבור בוינה, חזור לאזורי אוסטריה, לטוקיו, אודסה ולונדון. בכל מקום מהמקומות האלה חיו ופעלו ענפים של משפחת אפרוסי, התעשרו, צברו כוח, הון והשפעה מחד, ועברו תלאות ומצוקות מאידך, ערב מלחמת העולם הראשונה ובעיקר עם עליית הנאציזם בגרמניה ובאוסטריה.
משפחת אפרוסי היתה משפחה של יהודים משכילים ומתבוללים אופיינית לתקופה של סוף המאה ה-19 וראשית ה-20. בקיאה בהוויות העולם, בקודים החברתיים הנכונים, משולבת לחלוטין בחברה האוסטרו-הונגרית ובחיי התרבות בוינה, כך גם בפריס. משפחה אוהבת ספר ואמנות, בקיאה בנושאים התרבותיים הנחוצים לשיחות טרקלין, חובבת מוסיקה, מרבה לבלות באופרה ובבתי הקפה, בעלת ארמונות מפ-וארים שכללו את מיטב יצירות האמנות בת זמנם, ופטרונית של אמנם בני זמנם, סופרים, ציירים ומוסיקאים – בעידן בו על פניו התרבות היתה חזות הכל. אבל כל זה לא עזר להם, או אולי היה להם לרועץ אפילו. בבת אחת התהפך העולם. מיטיב לתאר זאת דה ואל כשהוא כותב על ויקטור אפרוסי: "הוא מהגר. ארצו, ארץ של דיכטר ודנקר, משוררים והוגי דעות, היתה לארץ של ריכטר והנקר – ארץ של שופטים ותליינים"(עמ' 299).
לאחר שמחזיק האוסף שחי ביפן, איגי, מת, מקבל דה ואל בירושה את האוסף הנדיר, הכולל 264 פריטי נצקה, וכמו שהוא כותב "זהו אוסף מאוד גדול של חפצים מאוד קטנים" (עמ' 23). ואז הוא חש ואומר: "עלי למצוא דרך לחשוף את הסיפור כולו. הבעלות על אוסף הנצקה הזה – העובדה שירשתי את כולם – מטילה עלי אחריות כלפיהם וכלפי האנשים שהיו בעליהם בעבר" ( עמ' 25). תחושת האחריות הזאת גרמה לדה ואל לצאת למסע פתלתול בעקבות בעלי האוסף, שהם בני משפחתו שלו, ולחשוף לפנינו עולם שלם של אנשים, אירועים, רגשות, יצירות, אהבות, בגידות – והכל כתוב ביד אמן.