ביקורת ספר: בלשי הפרא

מאת רוברטו בולניו

עם עובד, 2011

רוברטו בולניו, הסופר הצ'יליאני-מכסיקני, מי שנחשב היום לאחד מגדולי הסופרים הלטיניים של המאה ה-20, הכניס את סיפור חייו עצמו לתוך מסגרת של רומן מיוחד במינו, שהוא לכאורה בבואה של העולם שלנו, אבל למעשה עולם הזוי, מוטרף ועשוי קרעים רבים. אין זו מלאכה קלה כל עיקר להיכנס לתוך העולם הזה, שמזכיר במידה רבה את עולמם של הסופרים האמריקאים הביטניקים קרואק ובוקובסקי, ושל המשורר והמספר האמריקאי קראבר.

חלקו הראשון של הספר כתוב בצורת יומן בגוף ראשון של סטודנט צעיר, הנסחף לסצנה של חבורת משוררים אזוטרית, אוונגרדית ואנטי-ממסדית, הקוראים לעצמם ויסרל-ריאליזם, כלומר ריאליזם הנובע מהקרביים, מהבטן. מעבר לעיסוקם האובססיבי בדיונים על שירה וברשימות ארוכות של משוררים מכסיקניים, לטיניים ואחרים, עסוקים המשוררים לכאורה הללו בעיקר בשתייה לשכרה, בסמים ובזיונים אינסופיים. מתוך החבורה הזאת עולים ובולטים שני אישים שהם הציר המרכזי שסביבו סובב הספר והעולם כולו. האחד מהם הוא למעשה בן דמותו של הסופר בולניו עצמו וסיפור חייו הוא סיפור חייו המרתק של הסופר. אפילו שמו של הגיבור מזכיר את שם הסופר – ארטורו בלאנו, שהוא עצמו הקים חבורת משוררים אוונגרדית בשם אינפרא-ריאליזם. השני הוא אוליסס לימה. משום מה מעורר אצלי השם הזה אסוציאציה חריפה עם יוליסס, הוא אודיסאוס המיתולוגי, שמסעו הקלאסי רווי הסבל והחוויות הונצח על ידי הומרוס, ומסעו המודרני על ידי ג'יימס ג'ויס.

חלקו השני והארוך מאוד של הספר הוא אוסף של עדויות, קטעי חיים, פסיפס אדיר ומגוון, קולות רבים ושונים, המושמעים מכיוונים גיאוגרפיים שונים כגון מכסיקו, ארצות הברית, צרפת, ישראל, ניקרגואה, ליבריה. מתוך הפסיפס הענק הזה עולות ביתר הבלטה דמויות שני הגיבורים, שכל אחד מהקולות הכיר אותם מזווית אחרת, בארץ אחרת, במסע אחר.

חלקו השלישי של הרומן חוזר לאותו צעיר תמים, הנסחף, ביחד עם שני הגיבורים, למרדף בלשי אבל הזוי ומוטרף בעקבות משוררת עלומה, שהיתה המייסדת המיתולוגית של החבורה, אבל השאירה לעולם רק שיר אחד, וגם הוא לא כתוב במלים אלא בסימנים גרפיים.

קשה להיכנס לעולמו של הספר, אבל משנשאבים, קשה גם להניח לו. אם כי אין בו עלילה במובן הרגיל של המילה. הסופר אינו עושה כל הנחות לקוראיו, ומזין אותם בכמויות מטורפות של מידע: רשימות אינסופיות של משוררים, ששמותיהם זרים לקורא הישראלי (ומי שבאמת מעוניין, יכול בכל רגע נתון לרוץ להערות המחכימות בסוף הספר); רשימות ארוכות כנצח של שמות רחובות, ערים, יישובים, מחוזות – במכסיקו סיטי, במכסיקו, בתל אביב, בפריס; הערות אירוניות שמכניסים הדוברים בסוגריים; ציטטות בלטינית ועוד מיני זוטות שמחד מכבידות מאוד על הקורא, ומאידך על הקורא האינטלקטואל הן מהלכות קסם.

זהו ספר מסע אופייני. הוא לוקח אותנו למסעות גיאוגרפיים מסביב לעולם, למסעות ממושכים בתוך מכסיקו עצמה, למסעות נפתלים במכסיקו סיטי, על מסבאותיה, מסעדותיה, סימטאותיה ואפילו בתי המשוגעים שבה. הוא לוקח אותנו למסע מדהים ומעורר התפעלות בסצנת השירה, הספרות המשוררים והסופרים של אמריקה הלטינית, ובעיקר של מכסיקו עצמה. מדהים עד כמה חזקה ומרכזית הנוכחות האינטלקטואלית, הפוליטית, הרעיונית של עשרות צעירים מכסיקניים, רובם סטודנטים, מהם גם לא כל כך צעירים, העסוקים בכתיבת שירה וספרות, בדיונים עליה, בהוצאת עיתוני שירה מחתרתיים. מצד אחד נראה שכל המכסיקנים כותבים שירה. מן הצד האחר ברור שמדובר בקבוצות שוליים הזויות למחצה. אבל המסע העיקרי בספר הוא מסע אל נפש האדם, ואל מחוזות הספרות והשירה, ועד כמה הנפש האנושית נאחזת בחיים, למרות עליבותם, באמצעות האמנות.

ואחרי הכל, האם מסתיים המסע בלא כלום, בריק, באכזבה, בסימנם גרפיים חסרי פשר? האם סוף המסע מוכרח תמיד לגעת במוות? האם כל הספר העצום הזה, החיים האדירים האלה, מוכרחים להיגמר בתחושה ש"לא הבנתי כלום"? זוהי שאלה שקוראי הספר יצטרכו להשיב לעצמם, כל אחד על פי דרכו.