ביקורת ספר: בלב האפלה

מאת ג'וזף קונרד

משכל, 2008

heart-of-darknessאחד הדברים המרתקים בקריאת ספרות מתורגמת הוא השוואת תרגומים. הספר המתורגם אמנם נשאר אותו ספר, אבל בעברית כל תרגום וכל מתרגם נותן לו לבוש אחר, וגם מוסיף, אפילו בלא יודעין, משהו מן המטען האישי שלו.

קראתי את 'בלב המאפליה' של ג'וזף קונרד, בתרגום הראשון והישן של מרדכי אבי שאול משנת 1961. התרגום ארכאי וקשה לקריאה היום, אבל אני אסירת תודה למרדכי אבי שאול על כך שהעניק לספר את השם המשמעותי בעברית 'לב המאפליה', שנתקבע בתודעת קהל הקוראים ומשמש עד היום בתור מטבע לשון בעברית. למרות השימוש במילה מקראית ומליצית לכאורה, בעוד שהסופר קרא לספר באנגלית פשוטה Heart of Darkness, מעניק תרגומו של אבי שאול נופך נוסף, עמוק ומסתורי, לשם הספר, ויפה שכך עשה.

תרגומם של שולמית ויאיר לפיד הוא התרגום הרביעי שנעשה לספר זה, שהוא יצירת מופת קלסית בכל מובן שהוא בעיני בני כל תרבות. לא תמיד תרגומים נוספים מביאים תועלת או ערך מוסף. לא קראתי את שני התרגומים שקדמו לתרגום זה האחרון, ואינני יכולה להעיד אם התרגום האחרון היה באמת נחוץ. אבל קראתי את תרגומם של שלומית ויאיר לפיד מיד לאחר שסיימתי את קריאת התרגום של מרדכי אבי שאול. מטבעי אני נוטה להתרפק על תרגומים ישנים ועל עברית מליצית וארכאית, וגם קשה לי לקרוא תרגומים חדשים לאחר שהכרתי תרגום ישן בתור גירסה ראשונה. אבל במקרה הזה עלי להודות שתרגום חדש היה נחוץ במלוא מובן המילה. ושוב אני מזכירה שייתכן ששני התרגומים שקדמו לו ("לב החשכה" בתרגומה של אופירה רהט, כרמל, 1999; "לב האפלה" בתרגומו של אברהם יבין, עם עובד, 1999), כבר ענו על הצורך הזה.

עכשיו, לאחר שקראתי את התרגום של שולמית ויאיר לפיד, אני יכולה להגיד שפחות או יותר הבנתי את הספר, לפחות את קליפתו החיצונית. באשר לתכנו הפנימי רב הרבדים, אינני מתיימרת להבין את כולו, אולי רק חלק ממנו. אבל במקרה הזה לא יעזור לי תרגום חדש אלא רק עיון, פירוש ולימוד מעמיקים, כנראה גם בעזרת איש מקצוע הספרות. ואולי גם אז יימצאו רבדים נוספים.

אי אפשר שלא להזכיר את סרטו של פרנסיס פורד קופולה, 'אפוקליפסה עכשיו' (1979), שנסמך במידה מרובה על הספר הזה, או לפחות שאב ממנו את הרעיון המרכזי של מסע אפל במעלה הנהר אל נבכי נשמתו של אדם. במסע אל הטירוף ואל השיגעון עובר הנוסע (גם בספר וגם בסרט) שבעה מדורי גיהינום באופן ממשי ביותר. מבחינה זו הספר (והסרט) מצטטים או לפחות מתייחסים מן הסתם גם ל'אודיסיאה' של הומרוס (סוף המאה השמינית לפני הספירה), וגם ל'קומדיה האלוהית' של דנטה, ובעיקר לחלקה הראשון, 'התופת' (ראשית המאה ה-14). ככל שמתקדמים במעלה הנהר, אל תוך האפלה של הסבך והג'ונגל, כן הופכים המצבים שאליהם נקלעים הנוסעים להזויות ומוטרפות יותר, עד שמגיעים אל 'לב האפלה'. קשה לקריאה, אבל חשוב וכדאי.

השאר תגובה