ביקורת ספר: בין שתי ערים

מאת צ'ארלס דיקנס

כנרת זמורה ביתן, 2011

יפה עשתה הוצאת זמורה-ביתן, כשדאגה להוציא מהדורה חגיגית של הספר הידוע, לרגל יום הולדתו ה-200 של דיקנס. בעיניי זהו ספרו המשמעותי ביותר, ולכן הראוי ביותר לייצגו במהדורה חגיגית ומאירת עיניים, עם אחרית דבר מאת אבירמה גולן.

המהפכה הצרפתית זכתה כבר למחקרים מקיפים ומעמיקים ולתיאורים ספרותיים רבים, אבל נראה לי שאין כמו ספרו של דיקנס, המעמת בין לונדון לפריס, בין אנגליה לצרפת, בין שפיות לאיבוד כל צלם אנוש – לטלטל את הקורא ולהבהיר לו מה פירושה של מהפכה. מעבר לכתיבתו הרגילה והידועה של דיקנס, כפי שהיא באה לביטוי בספריו הרבים האחרים: הרבה אירוניה מושחזת, הרבה הומור לעגני, גלריה של דמויות שרובן נלעגות ופטטיות, וגם קצת נאיביות – ספרו זה חודר למעמקים אפלים ביותר, שכמוהם לא חשף בספריו האחרים.

"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של הייאוש; הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי…" שורות הפתיחה של הספר מעמידות בפנינו מיד את שאלת השאלות: האם דיקנס תמך במהפכה הצרפתית (שהתרחשה כמאה שנים לפניו, אבל רעיונותיה המשיכו לטלטל את העולם) או התנגד לה? בספר אין תשובה חד-משמעית לשאלה זו. דיקנס משכיל להציג את ההמונים המדוכאים שהיו להם כל הסיבות שבעולם למרוד נגד דיכויים הממושך והמנוול, ולכאורה הוא תומך בהם ובמהפכתם. אבל הקערה מתהפכת מהר. ההמון איבד שליטה וצלם אנוש, ומתוך הדיכוי הממושך צמחה אכזריות צמאת דמים ושואפת נקם, שהשתוללה בצרפת לפחות במשך שלוש שנים, בעיקר בשנת 1792, היא שנת הטרור של רובספייר (דיקנס, שכתב רומן, אינו מזכיר אף אחד מן השמות ההיסטוריים של האישים שעמדו בראש המהפכה). כמו שכתב דיקנס עצמו: "היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים". כדרכו, מעמיד לפנינו דיקנס גלריה של טיפוסים. שלא כדרכו, כמעט ואינו לועג להם. גם הטובים וגם הרעים מוצגים באור אנושי. לכולם חולשות, לכולם צדדים אפלים, לבד מגיבורת הספר, לוסי, שכולה טוב לב, זוך וטוהר, והיא המסמלת בספר זה את התקווה.

עמדתו של דיקנס המשווה בין אנגליה וצרפת ברורה: באנגליה נעשו רוב המהפכות בדרכים פרלמנטריות, כמעט ללא שפיכות דמים. בצרפת כל שינוי גרר אחריו טבח באלפים. לצרפת היסטוריה ארוכה של מהפכות המלוות בשפיכות דמים, החל מהמהפכה הצרפתית 1789, עבור דרך מהפכת יולי 1830 וכלה במהפכת פברואר 1848 (אביב העמים). בכל הזדמנות הם מקימים בריקדות וששים להרוג. היום התחלפו המהפכות בשביתות ארוכות טווח שפריס ידועה בהן. המהלכים הללו, אליבא דדיקנס, מוציאות את הרע שבאדם, את החיה שבו, את הנקמנות והרצון לשפוך דם. דיקנס מתחלחל מהתופעה הזאת ומשכיל להעביר לנו את החלחלה הזאת בעזרת יצירה ספרותית הופכת קרביים ומרגשת. כשקוראים את שורותיה האחרונות של היצירה, אי אפשר שלא להתרגש: האנטי-גיבור שנהפך לגיבור, המקריב את חייו על מזבח אהבתו, משכיל ברגעיו האחרונים להתעלות על כל חייו הקטנים, לחזק את ליבה של נערה מפוחדת ולהגיד בלב שלם: "טוב דבר זה שאני עושה מכל דבר שעשיתי עד כה; טובה המנוחה שאני הולך אליה מכל מנוחה שידעתי עד כה".