אודסה: העולם התחתון
העיר אודסה שבאוקראינה פנים רבות לה. מצד אחד היא אימפריה של תרבות, ספרות והגות, אבל יש לה גם פנים אחרות. באודסה של המאה ה-19 שגשג ופרח העולם התחתון שכלל גנבים קטנים וגדולים, נוכלים ואנשי הונאה אבל גם רוצחים וגנגסטרים שלא חששו לחסל את יריביהם כמטיב המסורת של עולם הפשע. וכל אלה היו יהודים כשרים שעמדו בראש עולם הפשע של אודסה. הם נודעו לכל בכינוייהם ובהירארכיה שלהם, הם שכנו בחצרות הבתים בשכונות והיו להם שם מרכזי סמכות שהכל הכירו, היה להם ז'רגון משלהם, שפה שזר לא יבין אותה, והשפעתם על חיי החברה והכלכלה באודסה היתה כה חזקה עד שמלים מהז'רגון היהודי המיוחד שלהם נקלטו בשפה הרוסית והם משמשים בה עד היום. דוגמה ידועה היא המילה הרוסית לנקניק – קולבסה. אם תפרקו את המילה הזאת תשמעו בה את צלילי המלים העבריות "כל בשר", וזהו הנקניק – כל בשר בו.
מי שהיטיב לתאר את חיי העולם התחתון היהודי באודסה היה הסופר היהודי הנודע איסאק באבל.
איסאק באבל
איסָאק (יצחק) בַּאבֶּל היה עיתונאי, מחזאי וסופר רוסי סובייטי יהודי. הוא ידוע בעיקר בשל הסיפורים הקצרים שכתב. נחשב לאחד מגדולי הסופרים הרוסים במאה ה-20. הוצא להורג על ידי הנ.ק.ו.ד. בתקופת סטלין.
באבל נולד בעיר אודסה שבאוקראינה למשפחת סוחרים ענייה, בתקופה של אי-שקט חברתי וגירוש של יהודים משטחי האימפריה הרוסית. באבל שרד בפוגרום בשנת 1905 בעזרת שכנים נוצרים שהחביאו אותו ואת משפחתו, אולם סבו היה אחד מבין 300 קורבנות הפוגרום.
על מנת להיכנס ללימודים בבית הספר למסחר באודסה, שבו הייתה מכסה (נומרוס קלאוזוס) של 5% יהודים, היה על באבל להתחרות במועמדים יהודים אחרים. על אף שהשיג ציונים טובים, נתפס מקומו של באבל על ידי מועמד אחר שהוריו שיחדו את פקידי בית הספר. באבל למד בביתו במשך שנה, ובנוסף למקצועות בית הספר הרגילים למד גם תלמוד ומוזיקה. בהשראת מורו לצרפתית וספרות העריץ באבל את גוסטב פלובר ואת גי דה מופסן, וסיפוריו הקצרים הראשונים נכתבו בצרפתית.
באביב 1920הצטרף אל שורות הצבא האדום הוא שירת כקצין פוליטי בארמיית הפרשים הראשונה עמה נטל חלק במלחמה הפולנית סובייטית שבה כשל הצבא האדום בייצוא המהפכה למדינות נוספות. הוא תיעד את הזוועות שבהן חזה ביומן, שבו השתמש לאחר מכן לכתיבת הספר "חיל הפרשים" – אוסף של סיפורים קצרים המתארים את המלחמה האכזרית והעקובה מדם שבה חזה, העומדת בניגוד חריף לאופיו העדין של באבל עצמו.
כשחזר לאודסה החל כותב על אודות יהודי העיר בגטו בתקופה שלפני ואחרי מהפכת אוקטובר. סיפורים אלה נכללו בשני מחזורים: "סיפורי אודסה ו"ילדות". באבל זכה לתהילה משמעותית ברוסייה הסובייטית וגם מחוצה לה בשנות ה-20 של המאה הקודמת בזכות שלושת מחזורי הסיפורים שאותם כתב ופרסם בין 1921 ל 1927 והם: "סיפורי אודסה", "חיל הפרשים" ו"ילדות", לאחר תקופה זו הוא כמעט ולא פרסם, כי לא היה מוכן להיכנע לתכתיבי המפלגה לכתיבה פוליטית מגוייסת. התמחותו ב"ז'אנר השתיקה" כפי שהוא כינה זאת, עלתה לו בחייו. בשנת 1939 נעצר והואשם בריגול, ולאחר הודאה כפוייה נשפט, הורשע ובשנת 1940 הוצא להורג בירייה. לפי רישומים סובייטיים רשמיים, באבל נפטר במחנה מאסר בסיביר ב -1941. כלכתבי היד ומסמכיו הוחרמו על ידי הנ.ק.ו.ד. ואבדו ולא ידוע אם נותרו בו יצירות שלא פורסמו בשנים הקשות. ב-1954, שנה לאחר מותו של סטלין, זוכה באבל באופן פומבי מכל ההאשמות נגדו. כתוצאה מכך סיפוריו הוצאו לאור מחדש במספר רב של מהדורות, זכו לתרגומים כמעט לכל השפות האירופאיות וזכו להצלחה גם בארה"ב ואפילו בהודו, ביפן ובסין.
תרגומים חדשים בעברית הם:
- איסאק באבל, כל הכתבים: כרך ראשון, הסיפורים(תרגמה מרוסית: חמוטל בר-יוסף, הוצאת כרמל, ירושלים, 2008.
- חיל הפרשים ועוד סיפורים(תרגמה: נילי מירסקי), הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 1987. מהדורה חדשה :הספרייה החדשה ב-2002.
אודסה של באבל
סיפוריו הקצרים של באבל הם דוגמה ומופת של התבוננות ריאליסטית וחדה, אבל גם משולבת לעיתים בדימויים סוריאליסטיים הזויים. באבל עוסק בנושאים הקרובים לליבו, עירו האהובה והתוססת אודסה, ילדותו כבן למשפחה יהודית בורגנית שמנסה לפלס את דרכה ברוסיה שלאחר המהפכה, וחוויותיו העקובות מדם כעיתונאי שליווה את חיל הפרשים הקוזאקי במלחמת רוסיה-פולין. חומרים אלו עוברים עיבוד מדוייק, ייחודי ואפל לעיתים. באבל מציג שתי פנים ביצירתו: מצד אחד הוא מרותק מהמהפכה והאפשרויות שהיא מביאה, אך מן הצד האחר הוא גם מודע לאכזריות הגלומה בה; מצד אחד הוא מחובר לשורשיו היהודיים אך גם מן הצד האחר גם מבקר אותם ואינו מהסס להראות את הצד המכוער שבהם. כל אותם ניגודים ומתחים מובעים אצלו באופן קצר, בוטה ולעיתים אכזרי, תוך מעבר מנקודות מבט שונות, היוצרות תמונה מורכבת, לעיתים קוהרנטית ולעיתים מקוטעת, אוהבת ושונאת, מתקרבת ומרחיקה. רוב הסיפורים נגמרים כמעט ללא סוף מוגדר, ומשאירים את הקורא מחכה בנשימה עצורה לקרוא עוד ועוד על גורלם של גיבורי הסיפורים. את גיבוריו ליקט באבל מתוך המציאות, שסיפקה לו דמויות וחוויות למכביר.
במחזור "סיפורי אודסה" עוסק באבל באודסה של הגנגסטרים היהודים, פושעים, סרסורים ואנשי ריב ומדון, אשר חיים בעוני ובסחי, אך בטוחים בעצמם וביהדותם. יהדות אודסה שלו שונה מאד מזו של ביאליק, וה"מלך" שלו, ראש הגנבים, בניה (בן ציון) קריק, ששולח את בריוניו לשרוף את תחנת המשטרה בעיר, בכדי שהשוטרים לא יפריעו לחתונת אחותו, הוא אחד מהגיבורים הבלתי נשכחים. באבל מבסס את דמותו של בניה קריק, "המלך" על דמות היסטורית, ידועה היטב באודסה, מישקה יפונצ'יק.
מישקה יפונצ'יק נולד בשנת 1891, בשם מוישה יעקב ויניצקי, בכפר קטן ליד אודסה. אודסה היתה אז עיר צעירה יחסית ואחד הנמלים החופשיים (משוחררי מכס) המרכזיים ביותר של רוסיה הצארית. יותר משליש מאוכלוסיית העיר היו יהודים. אם אנחנו זוכרים את אודסה היהודית, אנחנו מעדיפים לדמיין אותה כמטרופולין התרבותי של הציונות בראשיתה, זו של אחד העם, ביאליק וקלאוזנר. אבל המציאות היתה שיהדות אוקראינה חיתה בניוול של עולם שלישי ממש. מיטב בניה ניסו להיחלץ מן הניוול הזה. ניסיון אחד הוליך אל התרבות הציונית בראשיתה ואל התרבות שלנו, היום, הישראלים. ניסיון אחר, שונה לחלוטין, היה לפעול על פי מיטב המסורת הגנגסטרית כדי למצוא את הטוב החומרי כאן ועכשיו.
מישקה ומשפחתו עברו בילדותו לאודסה וחיו בשכונת פועלי נמל עניה. בנערותו השתתף בהתארגנויות הגנה יהודיות כנגד הפוגרומים. שם ספג השפעות אנרכיסטיות – קומוניסטיות שהבטיחו שוויון לכולם, כולל גם ליהודים. במהרה החל לעסוק בפשיעה זוטרה תחת אחת ממשפחות הפשע היהודיות בעיר ועסק בשוד וסרסרות של זונות יהודיות בנמל העיר. לאט לאט עלה בסולם הדרגות במשפחה והפך לאחד הבכירים שבהם עד שנתפס ונשלח למאסר.
ב-1917 יצא לחופשי ואז ככל הנראה זכה לכינוי יפונצ'יק, "היפני". לאחר שחרורו כינס מוישה את ראשי משפחות הפשע בעיר וסיפר להם סיפור ששמע על קוד הסמוראים היפני וטען שכמו הסמוראים על הפושעים להתאחד למול שלטונות החוק. מישקה הצליח לסחוף אחריו את יתר הפושעים ופגישת המשך נקבעה למספר ימים מאוחר יותר. בפגישה הבאה מישקה לא נכח, אבל כן נכחו כוחות המשטרה שקיבלו טיפ אנונימי על הפגישה, וכך בין לילה הפך מישקה "היפני" לבכיר הפושעים בעיר.
בתור איש של עקרונות שצמח מהאשפתות הקפיד על שוד רק של בורגנים ותומכי משטר, ואף הוציא להורג את אחד מ"חייליו" ששדד פועל פשוט. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פעל כנגד צבא הצאר, פשט על בית הכלא וחיבל בתחנת המשטרה תוך שהוא מסייע לצבא האדום. ב-1919, אחרי שעזר לצבא האדום לכבוש את העיר ביקש מנדט להקמת גדוד תחת פיקודו לטובת לחימה כחלק מהצבא האדום. הקומיסר האדום נתן להם את האישור וכך הוקם גדוד 54 שכלל כ-2200 גנגסטרים יהודים וכמובן תזמורת מלאה. מהר מאוד הסתבר ללוחמי הגדוד שחיי הצבא לא בדיוק זוהרים והחל גל עריקות משמעותי. הקומיסרים ומפקד הדביזיה באודסה לא היו מרוצים מביצועי גדוד הגנגסטרים של מישקה יפונצ'יק והחליטו לשים קץ לסיפור. מישקה ושניים מסגניו זומנו לפגישה עם הפיקוד באודסה, אולם חוסלו בידי כוח מיוחד של הבולשביקים שנשלח לביצוע המשימה. את היתר פיזרו, אסרו או חיסלו. עם זאת, מאיר זאיידר (מי שהיה מספר ארבע בארגונו של מישקה) אירגן חלק מהשורדים וביחד חיסלו את האחראים על מתן ההוראה להוציא להורג את מישקה יפונצ'יק, בדרכי עולם תחתון שאותן הכירו היטב (התנקשויות, מטענים ובתים ממולכדים). שבע שנים לקח להם להשלמת הנקמה עד אשר חיסלו את נותן ההוראה.
הכתיבה של באבל היא שילוב של מציאות גסה ומכוערת, אבל באווירה שעל גבול דמדומי הדמיון, ושפה פיוטית. זהו עולם של גברים אלימים בצורה גרוטסקית – בין אם הם אנשי המאפיה היהודית של אודסה, בין אם הם אנשי חיל הפרשים של בודיוני. לנשים יש רק תפקיד אחד בעולם הגברי הזה – זונות או קורבנות אונס. אבל כולם, גברים ונשים, דינם לתבוסה. ראייתו של באבל מפוקחת ואין רבה מקום לרחמים, אבל יש בה מקום לבלתי –מציאותי, והוא נע כל הזמן בין המציאות במערומיה המכוערים ביותר לבין גבול הבלתי-מציאותי: בניה קריק, הפושע הצעיר בן אודסה, מסתבך במהלך שוד, ואחד מאנשיו הורג את הפקיד התמים יוסף מוגינשטיין. ומה עושה בניה? הולך לטרטוקבסקי העשיר המופלג, מעסיקו של הפקיד – אותו האיש עצמו שאת חנותו שדד בניה! – וסוחט ממנו פנסיה שמנה לאמו של מוגינשטיין. זהו בניה קריק שהוא גנב ורוצח, אבל הוא גם זוכה לכבוד מלכים באודסה וכינויו הוא בניה "המלך".
החצרות של אודסה
כמו ברוב הערים הגדולות במזרח אירופה העיר בנוייה מ"חצרות" . חזית הבניין פונה אל הרחוב אבל כשנכסים בשער בניין מתגלה חצר מרובעת ובה עוד שלוש חזיתות פנימיות. מרכז כל המכלול הזה הוא החצר הפנימית, שבתוכה מתקיימים החיים השכונתיים. עד היום יכול כל אודסאי משכיל להראות את חצרו של בניה קריק (או לחלופין של מישקה יפונצ'יק) ואת חצרותיהם של שאר הגנגסטרים על פי דרגותיהם ותפקידיהם בהיררכיה של הפשע. אחד הרחובות הראשיים ברובע זה הוא רחוב חמלניצקי, הקרוי על שם הגיבור הלאומי של אוקראינה, בוגדן חמלניצקי, הידוע לדיראון עולם בעיני היהודים. חמלניצקי היה מובילו של מרד הקוזקים הגדול נגד האיחוד הפולני-ליטאי במאה ה-17. אף כי הצליח לבסס ישות עצמאית-למחצה תוך הישענות על צאר רוסיה, הישגיו ירדו לטמיון לאחר מותו. בתולדות אוקראינה הוא נחשב לאחד ממניחי היסודות לאומה, בעוד שבהיסטוריה של עם ישראל הוא נזכר בתור הצורר האחראי לגזירות ת"ח ות"ט שבהן נהרגו אלפי יהודים. במרכז הרחוב אמנם מתנוסס פסלו של הצורר, אך ברחובות נמצא עשרות "חצרות" שבהן חיו ופעלו הגנגסטרים היהודים. היום רוב החצרות נראות מוזנחות, חצרות עוני. יש להניח שגם בימי בניה קריק החצרות נראו כך פחות או יותר. טיול ברחובות אלה והצצה לתוך החצרות מעבירים אותנו במכונה הזמן למאה ה-19, לימים שבהם כנופיות היהודים באודסה עסקו בשוד נוסח רובין הוד, שדדו את העשירים (גם את היהודים העשירים) ודאגו לעניים.
תיאטרון "גשר"העלה את ההצגה "עיר-סיפורי אודסה" בשנת 1996. הצגה רבת משתתפים, מלווה במוסיקה ושירים מקוריים של ראשית המאה באודסה (תזמורת חיה): אודסה, עיר נמל בצומת תרבויות ושפות, בה צמח בסוף המאה, המרכז היהודי התרבותי החשוב ביותר, ולצידו, עולם תחתון יהודי ססגוני ותוסס. סיפוריו של איסאק באבל לקוחים מהווי אותו עולם, על שפע הדמויות והטיפוסים שאיכלס. מהעיר הקסומה נותרו כיום רק תילי חורבות וזכרונות מהולים בהומור שאפיין וייחד את אודיסה. מחבר: איסק באבל; עיבוד ובימוי: יבגני אריה; תרגום: נילי מירסקי, מארק איווניר. הצגה ראשונה 24.12.1996
קרדיטים:
ערכים בויקיפדיה
18.11.2008 23:00 עודכן ב: 04.09.2011 07:16
מאיה ערד
https://www.haaretz.co.il/1.1361829
Baruch Vahitov
https://www.facebook.com/groups/unimportant.facts/permalink/1436067299798424/