אבות ובנים

כשראיתי שבתיאטרון גשר מציגים את "אבות ובנים" על פי טורגנייב, התעוררה בי תחושה של שמחה ושל געגועים. מנעוריי, בתור חניכה נאמנה של תנועת השומר הצעיר, הייתי אמונה על הספרות הרוסית. קראתי כל מה שתורגם לעברית, כולל בפרים שהיום אני יודעת שהיו מגוייסים מטעם השלטונות הסובייטיים. אז לא ידעתי להבדיל, הייתי נערה, האמנו כולנו בקומוניזם, בסטאלין "שמש העמים, בבשורה העולמית שהקומוניזם מביא לעולם. היום, לצערי, אנחנו יודעים את האמת. כשתיאטרון גשר התחיל את הופעותיו בארץ בשנת 1991, הלכתי לכל הצגה שלו. אני זוכרת היטב את ההצגה הראשונה, "אידיוט" של דוסטוייבסקי. הייתי אחוזת התפעמות והתפעלות. היה כאן קול חדש, קול שהתאים לי ולהשקפת עולמי. ראיתי עוד ועוד הפקות של "גשר", אבל במהלך השנים הלך התיאטרון ונעשה יותר ויותר ישראלי לטעמי, ואיבד את הייחוד שלו, את הקול "הרוסי" שלו, ואני זנחתי אותו. אבל הגעגוע נשאר, געגוע לתרבות הרוסית שהלכה לי לאיבוד. פתאום ראיתי – מציגים את "אבות ובנים". אמנם הבמאי ישראלי, אבל את יחזקאל לזרוב הכרתי מביצועים שלו בתור שחקן בטלוויזיה, ואהבתי לראות את משחקו. הסתקרנתי והחלטתי לתת הזדמנות נוספת לתיאטרון "גשר".

הספר והסופר

איוון סרגייביץ' טורגנייב שמת בשנת 1883, היה סופר ומחזאי רוסי חשוב. הרומן שלו  "אבותובנים" נחשב כאחת היצירות המעצבות של הספרות במאה ה-19. טורגנייב, כרוסי צעיר שלמד בחו"ל, התרשם מהתרבות המודרנית שפגש באירופה המערבית, וכשחזר לרוסיה הוא היה "מתמערב" שהאמין כי ניתן לקדם את רוסיה רק על ידי חיקוי של המערב וביטול מוסדות מיושנים כמו הצמיתות. כל זאת בניגוד מוחלט לתנועה שאפיינה את אנשי הרוח ברוסיה של המאה ה-19, "הסלאבופילים", שדגלו בעליונות של התרבות הרוסית.

טורגנייב עוסק בניהיליזם. הניהיליזם העסיק רבות את עולם הרוח במאה ה-19. ניהיליזם נתפס כמונח לא מוסרי, כזה שמאיים על תקינותה של החברה. ככל שאנשים מתבגרים, הם נוהגים לראות בדור שמתחתם ניהיליסטי, צעירים פוחזים שאינם מתיישרים עם העקרונות שחלו עליהם עצמם. מקור המונח 'ניהיליזם' הוא מלטינית nihil – , אין, אפס. המושג "ניהיליסט" זכה לפופולריות בעקבות ספרו של איוון טורגנייב "אבות ובנים" (1861). הסופר כינה כך את גיבורו של הספר, יבגני בזארוב, סטודנט צעיר לרפואה שבז לחברה הרוסית הישנה ולערכיה. דמותו של בזארוב סימלה את הלך הרוח החדש והמהפכני שהתגבש בקרב הדור הצעיר דאז. הניהיליזם התפשט בקרב הדור הצעיר והמשכילים ברוסיה במחצית השנייה של המאה ה-19. הניהיליסטים ברוסיה שאפו לקדמה, שלא תושג לטענתם בלא הרס המוסדות הקיימים. יתרה מכך, הם שאפו להרוס את כל סדר העולם הישן, ושללו את המוסר המקובל ואת הסמכויות השונות. בין הערכים שהם שללו היו: אמת, יופי אהבה, ולכן הם התאפיינו באמירות בוטות ובחוסר רגישות קיצוני. (מאוחר יותר הכינוי "ניהיליסט" הושאל לאדם השולל ערכים מכל וכל).

מבין ענקי הפרוזה שפעלו ברוסיה במאה ה-19 טורגנייב הוא היותר "מערבי"; ואכן, טורגנייב, שכונה "הרוסי הלא-רוסי", הוא ראשון הסופרים הרוסיים שזכו להכרה ולתהילה בינלאומיים. טורגנייב נחשב לאחד מכותבי הרומנים הגדולים של התקופה הויקטוריאנית. "אבות ובנים" הוא הגדול והמורכב ברומנים שלו, רומן העוסק בפער הדורות ובמאבק על ערכים חברתיים. טורגנייב לא היסס להעביר ביקורת על דרכי החשיבה המגוונות של בני ארצו, ולפיכך עורר את חמתם של רבים. וכבר נאמר שאם רבים כועסים עליך, אולי זה סימן שאמרת אמת ודבריך נכונים.

"אבות ובנים" מציג אסופה של דמויות המייצגות שני קטבים דוריים: ארקדי קירסאנוב הצעיר, שחוזר משנים של לימודים "קצת אחר" לבית אביו ודודו, ניקולאי ופאוול, בהשפעת חברו הניהיליסט יבגני בזארוב ;ואסילי וארינה, הוריו של בזארוב, שכמהים לקשר עם בנם המסויג ואפילו על מיטת חוליו מעדיפים שיצעק עליהם מאשר שישתוק כמו תמיד; אנה סרגייבנה ואחותה קטיה, נשים צעירות שמנסות לתמרן בחיים כמיטב יכולתן והבנתן, ולזכות באהבה ובהגשמה. לצד אלה מתנהלים גם הדודה, שנעה בין ערות נוקבת לערפול חושים; טימופאיץ' הזעוף, שמתחיל כל משפט במילה "לא"; פניצ'קה השברירית, זוגתו החדשה של ניקולאי, שמחפשת את מקומה בעולמו; ופיוטר, שכמה להכוונה ולדרך.

העימותים החוזרים בין נציגי הדורות המתבצרים בעמדותיהם מגלים בהדרגה את "חיי הכמעט" (כלשונו של פאוול) ואובדן הנעורים של ה-"אבות", ואת ניכור ה-"בנים" שמרוב אמונה בעובדות שכחו להרגיש. בזארוב, גיבור 'אבות ובנים', הוא אחת הדמויות הבלתי-נשכחות בספרות הרוסית. זהו ה"ניהיליסט" הספרותי הראשון, והדמות הספרותית הקדימה וגיבשה עולם רוחני שלם שבא בעקבותיה. ההתנגשות בין הדורות בספר הצליחה לעורר את חמתם של אבות ובנים כאחד, אבל לא רק היא שמסבירה את סוד כוחו של הספר – שכן, ב"אבות ובנים" מצויות כמה וכמה מן הסצנות המטלטלות ביותר בספרות העולמית.
טורגנייב, בעל העמדה המפוכחת, השקולה וה"מרוחקת", נותן פתחון-פה מלא לכל צד; אותנטיות אנושית וזיוף עשויים להתגלות משני עבריו של המתרס. ולפיכך – הוויכוחים בשאלה איך צריך לפרש את דמותו של באזארוב (מהפכן עז-נפש או מטריאליסט מגוחך וצר-אופק) נמשכו לאורך עשורים שלמים. אמנות העיצוב הדקה של טורגנייב נמנעת בקפדנות מכל שיפוט חד-צדדי, ומאפשרת דיאלוגיוּת אמיתית.

למרבה ההפתעה, כשקראתי (מחדש, לאחר ההצגה) את "אבות ובנים" גיליתי דמיון רב בין הספר הזה, העוסק בחברה הרוסית במאה ה-19, לבין ספריה של ג'יין אוסטין, העוסקת בחברה האנגלית במאה ה-19, החברה הויקטוריאנית. בשתי החברות, היושבות על קוו התפר שבין העולם הפיאודלי הישן והמסואב, לבין העולם החדש, המתנער מכל הרעיונות המיושנים ושואף לדרך חדשה, קיים הקונפליקט החברתי בין אדונים וצמיתיך, בעלי אחוזות ואיכרים, מאמינים המועבדים לכרים ולכנסיות וכאלה שכבר מנערים מעצמם את כל האמונות. הטיפוסים דומים, ההתנהלות דומה, הקונפליקטים דומים, ההתרפקות על העבר של דור המבוגרים לעומת התנערות מכל אמונה וסמכות של דור הצעירים. בסופו של דבר, את בני האדם בכל העולם ובכל התקופות מעסיקות אותן שאלות. ניכור בין אבות ובנים היה קיים תמיד וכנראה גם יהיה קיים תמיד, אם אני יכולה לקחת דוגמה ועדות ישירה מעצמי.

ההצגה

הפתעה – זאת מילת המפתח. כל רגע ורגע בהצגה הזאת מפתיע מחדש, מעורר השתאות. אינני מדברת כאן על התוכן, שאותו הזכרתי לעיל, אלא על הטכניקה, על הצגת הדברים על שיטה שעוד לא הכרתי אותה והיום אני יודעת שקוראים לה "בלו סקרין" – טכניקה קולנועית שמשלבת בין פעולת השחקנים על רקע כחול או ירוק והקרנת הפעולה על רקע אחר, מלאכותי, בווידאו. השחקנים מבצעים את פעולותיהם לעתים בשכיבה על הרצפה, וחצי מסך מורד מעליהם ורואים אותם מבצעים את פעולותיהם על המסך – משהו שונה, שצריך להתרגל אליו. זהו מפגש בין שני ניגודים לכאורה – שטוח מול תלת-ממדי, חומרי מול חזותי, מוחשי מול מדומיין. המפגש מייצר עוצמה ומאלץ מחשבה והעמקה. כך גם כל ההעמדה של השחקנים, יציאותיהם, כניסותיהם, העברת הרהיטים המתבצעת על ידיהם, בגדיהם הזהים, הצבעים השולטים: כל הרהיטים חומים, כל הכלים כחולים, המוסיקה המלווה – כל אלה יחד יוצרים אווירה שהיא גם שטוחה וגם תלת ממדית בעת ובעונה אחת.

ארקדי קירסאנוב (אלון פרידמן) חוזר לבית הוריו לאחר חמש שנים, ומביא עמו חבר מוזר (מיקי לאון), רופא צעיר וכריזמטי המציג את עצמו רק בשמו האמצעי "בזארוב" ("כי לא משנה מה בא לפני ואחרי"). בזארוב מחבב את אביו של ארקדי ניקולאי (סשה דמידוב), אך סולד מדודו פאוול (דורון תבורי). בזארוב מגדיר את עצמו כניהיליסט, פאוול מתרעם על דרך החיים המחוצפת ועד מהרה נוצר בין השניים עימות המכריח את בזארוב להיאבק גם בתפישות שלו עצמו. במחזה משתתפים, בין היתר, גם נטע שפיגלמן בתפקיד אנה סרגייבנה, דמות מפתח במחזה, ליליאן רות ויבגני טרלצקי. העימותים החוזרים בין נציגי הדורות המתבצרים בעמדותיהם מגלים בהדרגה את "חיי הכמעט" (כלשונו של פאוול) ואובדן הנעורים של ה-"אבות", ואת ניכור ה-"בנים" שמרוב אמונה בעובדות שכחו להרגיש, ואמיתות כואבות אלה מובאות לבמה בצורה מעוצבת להפליא, ושם טמונה גם מורכבותה של ההצגה; היא נעה בקצב משלה ותובעת קשב מסוים מאוד, וכתוצאה מכך הצורניות משתלטת לפרקים על התוכן. מהתמונה העולה מ"אבות ובנים" אין כל ספק שהמסר הוא השחקן המרכזי, וההתמקדות בו מגמדת את המשחק, מנטרלת לחלוטין את הרגש ודורסת את הרומנטיקה. עם זאת נחשפים המנגנונים המניעים את הטבע האנושי – פחד משינוי והצורך בחופש. גם אם השינוי יביא לחופש המיוחל, עדיין פוחדים להעז ולעשות את השינוי. הדור הצעיר הולך רחוק מידי. הרצון לשינוי גורם להם לבטל את הרגשות ולעסוק רק בניתוח היבש, ונציגם, הוא בזארוב, עוסק בניתוח צפרדעים ומתכחש לרגשות שלו עצמו. סופו שהוא מת מוות מיותר לאחר שהצליח לבטא את הרגש המסוכן ביותר – אהבה.

אהבתי: את הטכניקה של ה"בלו סקרין", אם כי, לאחר זמן, אחרי שמתרגלים לחידוש המרענן, הוא מתחיל קצת לייגע, בעיקר כשהשחקנים שוכבים על הרצפה); את השילוב של טקסטים ברוסית, המוסיפים לאותנטיות של הדמויות המבוגרות; את התלבושות הכמו אחידות; את פאוול (דורון תבורי) הנפלא; את הדודה (ליליאן רות) עם כלבה פיפי; את קטעי ה"כאילו", כאילו מוזגים תה, כאילו מגרשים את הכלב, כאילו משעינים את הרגליים על שולחן (ולמעשה על האוויר); את הסצנה המדהימה המתרחשת בין בזארוב לאנה, שבו הוא מתפרץ ברגשותיו; את הכניסה בצעדה, את היציאה בצעדה, את האיכר חוטב העצים ברקע; אהבתי את ההצגה.

פחות אהבתי: את הקטעים שבהם בזארוב (מיקי לאון) מדבר בשטף, בולע מלים וחצי מהטקסט שלו הולך לאיבוד; את העובדה שההתרכזות שלי בתור צופה היתה ממוקדת בצורה ובחידושים, עד לידי כך שכשיצאתי מההצגה שאלתי את עצמי: מה לעזאזל אמרו בהצגה הזאת חוץ מחידושים בימתיים מרשימים? התוכן הלך לאיבוד קצת בגלל הצורה.

קרדיט:

ערכים בויקיפדיה

https://e.walla.co.il/item/3116621 דוד רוזנטל, יום שלישי, 05 בדצמבר 2017, 06:20

https://www.haaretz.co.il/gallery/theater/theater-review/1.4648906

03.12.2017 09:35 עידית סוסליק, עכבר העיר

צילומי ההצגה: אייל לנדסמן