זרמים ופלגים 10

פלגים במערב

אבירים צלבנים טובחים בקתרים; איור כתב-יד (צויר בין 1332 ל-1350).

קתרים (אלביגנזים)

קתרים, הקרוים גם אלביגנזים, היו כת דתית בעלת מאפיינים גנוסטיים, שפעלה באזורים שונים באירופה במאות ה11 עד ה-13. כמו תנועות רבות בימי הביניים, הכת הקתרית הייתה מורכבת אסכולות  שונות של הגות ומעשה; חלקן היו דואליסטיות, חלקן גנוסטיות, ואחרות היו קרובות יותר לאורתודוכסיה תוך הימנעות מקבלתן של הדוקטרינות של הכנסייה הקתולית. התאולוגיה הבולטת ביותר הייתה הדואליסטית, שטענה כי העולם הפיזי הוא רע ונוצר בידי השטן, שזוהה עם האל של הברית הישנה. על פי תאולוגיה זו, בני האדם עוברים סדרה של גלגולי נשמות לפני שהם מגיעים לעולם הטהור של הנשמה, בפני אל האהבה המתואר בברית החדשה ובפני ישו שליחו. הכנסייה הקתולית ראתה בכת זו כת מינות, וכדי להתמודד עם התפשטותה בחבל לנגדוק שבדרום צרפת החלה במסע הצלב האלביגנזי במטרה להשמיד את הכת.

נזירים פרנציסקנים נחרדים למראה קתרים העורכים טקס למאמין.

השם קתרים היה שם שניתן למאמינים, אך הם עצמם לא השתמשו בו. לקתרים לא היה שם רשמי לתנועה שלהם, והאם קראו לעצמם Bons Hommes et Bonnes Femmes (אנשים טובים ונשים טובות). התאוריה המקובלת ביותר היא כי המילה "קתר" הגיעה מהמילה היוונית "קתורוי", שפירושה "הטהורים". אפשרות אחרת היא שהשם הוא שם גנאי, והוא מתייחס לטקס"נשיקת החתול" שנטען שהם משתתפים בו. הקתרים כינו את עצמם לפעמים גם אלביגנזים. מוצאו של השם בעיר אלבי הנמצאת מצפון-מזרח טולוז.

אמונותיהם של הקתרים הושפעו כנראה מכתות ממזרח אירופה ומהאימפריה הביזנטית. קיימות נקודות דמיון רבות בין הדוקטרינות שלהם לאלה של המניכאים והגנוסיס הנוצרי של המאות הראשונות לספירה. חלק גדול מהידע כיום על הקתרים מגיע מאויביהם, שכן רוב כתביהם הושמדו בשל האיום שהם היוו לתאולוגיה הנוצרית האורתודוכסית. מסיבה זאת סביר להניח כי התמונה הקיימת כיום של אמונותיהם היא חלקית ומעוותת. עד היום ישנם דיונים ומחלוקות רבות לגבי האידיאולוגיה הקתרית, תוך האשמות של עיוות והטיית הראיות בין החוקרים.

קתרים מגורשים מקרקסון בשנת 1209

הקתרים המערביים הראשונים הופיעו בלימוז' בין 1012 ל-1020. כמה נתגלו והוצאו להורג בטולוז ב-1-22. הקתרים המשיכו להתפשט בדרום בשל ההגנה שנתן להם ויליאם, הדוכס מאקוויטניה, הרוזנים של טולוז וחלק גדול מהאצולה הדרומית. מספר כמרים קתולים גם אימצו אמונות קתריות. אנשים התרשמו מה"אנשים הטובים והנשים הטובות", ומההטפה נגד הסקרמנטים של מנהיגיהם.

הקתרים היו סיעה שהתנגדה לכמורה ולכנסייה הקתולית, כשהם מוחים כנגד השחיתות המוסרית, הרוחנית והפוליטית של הכנסייה הקתולית. הם טענו שהם מהווים המשך למייסדיה הראשונים של הנצרות, וכי הכנסייה שמרכזה ברומא השחיתה את טהרתה של הדת המקורית ובגדה בה.

הקתרים טענו שיש בתוך בני האדם ניצוץ של אור אלוהי. אור זה, או הרוח, נפלו בשבי בתוך עולם השחיתות – הגופניות הפיזית. טענה זו היא מאפיין ברור של הגנוסיס הקלאסי. על פי הקתרים, העולם נוצר בידי אלוהות נמוכה יותר. כוח יוצר זה זוהה עם האל בברית הישנה, והוא אינו ה"אל האמיתי", למרות שהוא טען כי הוא "האל האחד והיחיד". הקתרים זיהו את האלוהות הנמוכה הזו עם השטן.

אוטו דה פה של קתרים בניהולו של דומיניקוס הקדוש המתואר בציור משנת 1475

הכנסייה הקתולית ראתה בקתרים תנועת כפירה וכל מאמציה להשיב את המקומיים אל חיק האמונה עלו בתוהו. ב-1198, כשנבחר האפיפיור איוקנטיוס השלישי, החליט לחסל את המינות הקתרית ופעל לשם כך בדרכים רבות ומגוונות, פעילות זו זכתה לשם הקוד "עסקי השלום והאמונה" (negotium pacis et fidei). למשימה נשלחו הנזירים הקתולים שניסו בנועם להמיר את הקתרים לקתוליות, אך לא הצליחו לשכנע את המאמינים הקתרים, שרבים מהם היו משכילים ובקיאים ברזי הדת יותר מהנזירים והסתייגו מאוד מאנשי הכמורה הקתוליים שאורחות חייהם היו רחוקים מהאידאל אליו הטיפו. המטיף הנודע של התקופה, דומיניקוס, זכה רק לחסידים בודדים.

האפיפיור אינוקנטיוס השלישי החליט להוציא לפועל מסע צלב נגד המאמינים הקתרים ופנה לפיליפ השני, מלך צרפת ולאציליו. על מנת לייצור את המניע להתגייסות לוחמים למען מסע הצלב. האפיפיור הבטיח ללוחמים, בנוסף להטבות הצפויות להם כשיגיעו לעולם הבא, שהובטחו גם למשתתפי יתר מסעי הצלב, גם את רכוש הקתרים, כולל אדמותיהם. ברונים צרפתיים צפוניים עניים רבים, שלטשו עין אל היישובים המשגשגים של הדרום, נהרו אל צבא הצלב.

מצבה לזכר 200 קתרים שהועלו על המוקד במצודת מונטסגור

ב- 1209 כבשו הצלבנים את העיירה סרוויאן (Servian) ופנו אל העיר המבוצרת בזייה. הצלבנים תבעו שיסגירו לידיהם את הקתרים, אך העירונים סירבו והתבצרו. הצלבנים כתרו  את העיר והטילו עליה מצור ולאחר ניסיון הימלטות כושל של התושבים כבשו את העיר וטבחו בתושביה. אף על פי שתושבי העיר ידעו על קיומם של 500 קתרים בלבד, נטבחו כולם, כולל מאתיים בני הקהילה היהודית המקומית העתיקה. על פי המסופר, אחד מראשי צבא הצלבנים שאל את נציג האפיפיור, איך יוכל להבדיל בין הקתרים ובין יתר תושבי העיר, שהיו קתולים נאמנים ועל כך השיב הלז: Caedite eos. Novit enim Dominus qui sunt eius (הרגו אותם. כי יֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ). הידיעות על הטבח נפוצו במהירות רבה ותושביהם של יישובים רבים נבעתו והחליטו לקבל את העול האפיפיורי.

לאחר שחבל לנגדוק הוכפף למלך צרפת, הוקמה ב-1229, בטולוז, אינקוויזיציה שנועדה להוביל את תהליך דיכוי שרידי מרכזי התמיכה של הקתריזם. האפיפיור גרגוריוס התשיעי נתן לאינקוויזיציה סמכויות רחבות ביותר והיא התחילה ב-1233 מסע חסר רחמים נגד אחרוני הקתרים, שבמהלכו הקתרים שנחשפו הועלו על המוקד ואפילו הוצאו גופות מקברן, כדי לשרוף אותן על המוקד. ב-1243/4 צרו הצלבנים על מצודת מונטסגור בהרי הפירינאים. במחוז טולוז, אחרי מצור ארוך נפלה המצודה ו-205 קתרים הובלו אל "שדה הנשרפים" ונשרפו כולם חיים על המוקד.

העלאה על המוקד

התנועה הולדנסית

התנועה הוולדנסית הנקראת גם עניי ליון הייתה אחת ממספר תנועות דתיות שצמחו בדרום-מערב אירופה בסוף המאה ה-12. תנועה זו, בדומה לפרנציקנים, היתה בעלת מסר חברתי מובהק, בצד תאולוגיה אורתודוכסית לחלוטין.

מייסד התנועה, פייר ולדו או ולדס (Valdes), היה סוחר עשיר מיון, אשר באמצע שנות השבעים של המאה ה-12 עבר אירוע של קונוורסיה (הפיכת הלב), ויתר על רכושו הרב ועבר לחיי עוני והטפה. הוא ותלמידיו הראשונים היו מושפעים מהאידאל האפוסטולי, שהדגיש את חיי העוני והצניעות של השליחים בברית החדשה. תרגמו חלקים של כתבי אבות הכנסייה וכתבי הקודש לשפה המדוברת אוקסיטנית, על מנת לאפשר למאמינים גישה ישירה לכתבים אלו. קריאה משותפת של תרגומי המקרא היוותה חלק חשוב מאורח החיים של הוולדנסים.

האריכיבישוף של ליון סירב להעניק לוולדנסים להטיף באופן חופשי ולבסוף הוטל עליהם עונש נידוי (excommunicatio) וב-1182 הם גורשו מליון. ב-1184 הגדירם האפיפיור לוקוס השלישי כמינים. כתוצאה מהפכתם לכת נרדפת פיתחו הוולדנסים אמונות מיוחדות: איסור מוחלט לשפוך דם נוצרי, איסור להישבע, הסתייגות מפרקטיקה נוצרית שאינה מעוגנת באופן מפורש במקרא, דחיית פולחנים שהכנסייה מארגנת עבור המתים, עריכת וידוי על ידי הדיוטות (זאת בניגוד לכנסייה שהתירה זאת רק לכמרים), הותרה הטפת נשים, דחייה של זכות הכנסייה לאסור על אנשים להטיף, הסתייגות מהערצת צלמים וממסעות צליינות.

ג'ון ויקליף, חיתוך עץ

ג'ון ויקליף

ג'ון ויקליף (John Wycliffe; ‏1382-1320) היה כומר אנגלי מנושאי דגל המהפכה הדתית שמרדה בכנסייה הקתולית. ויקליף נולד באנגליה בשנת 1320. לאחר שקנה השכלה, התקבל לפרופסור באוכספורד ונתמנה כומר פרטי לאדוארד השלישי. ויקליף מתח ביקורת על תשלום המס השנתי לאפיפיור שכפה המלך ג'ון על האנגלים למעלה מ-150 שנה קודם לכן. הוא טען, כי הכמורה חייבת למשוך ידה מכל החזקת רכוש; שומה עליה להיות ענייה ולעסוק במעשים טובים. הוא הפיץ את התורה, כי כתבי הקודש הם קנה מידה קובע ויחידי בענייני דת, וכי כל אדם יכול להיוושע על ידי אלוהים במישרין, ללא עזרת הכמורה. כן האמין, שעל טקסי הפולחן בכנסייה להיות פשוטים וצנועים יותר. בכדי לאפשר לאותם אנגלים היודעים קרוא, לגלות בכוחות עצמם את הכתוב בתנ"ך, עמד ותירגם את התנ"ך הלטיני (הוולגטה), אנגלית בת זמנו.

המלך ג'ון בלי ארץ

לאחר שתירגם את התנ"ך, החל ויקליף להרביץ את משנת תורתו בחסידיו. הוא היה משלחם בזוגות, שניים-שניים להורות ולשרת את העם. אותם זוגות-כמרים, כונו בשם הכמרים העניים ואילו האנשים שקיבלו את תורת ויקליף מפי אותם כמרים, נקראו בשם לולרדים. מאחר שתורת ויקליף נגדה את ההלכות הקתוליות, דן אותה האפיפיור לכף חובה. ואולם הפופולריות של ויקליף ומגינו רב העוצמה הצילו את חייו. לאחר מות ויקליף, נרדפו חסידיו ללא רחם, ובמאת השנים שלאחר מכן (1382-1480) הועלו על המוקד ככופרים. הכנסייה דאגה גם לנוציא את עצמות ויקליף מן הקבר ולהעלות אותם על המוקד באופן סמלי. תורתו נעקרה מהשורש ובמשך למעלה ממאה שנים שוב לא ערער איש באנגליה על הלכותיה של הכנסייה הקתולית.

בשלהי המאה הארבע עשרה, הובאו כתביו של ויקליף לבוהמיה על ידי חוקרים שלמדו בשעתם באוכספורד. והנה, בבוהמיה מצאה לה תורתו של ויקליף תומך נלהב בדמותו של יאן הוס שהיה הרקטור של מכללת פראג, מטיף מקובל ומנהיג תנועה שדרשה רפורמה בכנסייה. את אשר החל ויקליף, השלים הוס ולשניהם נזקפת זכות הראשונים למהפכה הדתית שהובילה לרפורמת הנצרות הפרוטסטנטית.

האיור המוקדם ביותר הידוע של הוס, מתוך תנ"ך מרטיניצקה, 1430.

יאן הוס

יאן הוּ‏ס (בצ'כית: Jan Hus) היה הוגה דתי ומהפכן צ'כי, שייסד תנועה דתית שהתבססה על רעיונותיו של ג'ון ויקליף. ממשיכי דרכו נודעו כהוסיטים. הכנסייה הקתולית לחמה ברפורמות שהציע והביאה לנידויו מן הכנסייה ב-1411. הוא נידון למוות בהעלאה על המוקד. הוס נחשב למבשר המוקדם החשוב ביותר של רעיונות הפרוטסטנטיות, והמהפכה ההוסיטית (Husitství) נחשבת למשבר החריף ביותר שחוותה הכנסייה הנוצרית בימי הביניים, לפני פרוץ הרפורמציה הפרוטסטנטית. יום יאן הוס הנערך ביום הוצאתו להורג ב־ב-6 ביולי הוא חג לאומי בצ'כיה.

הוס אימץ חלק גדול מהביקורת של וייקליף על הכנסייה, אך בניגוד לוייקליף לא הסתפק בביקורת מוצנעת ותאורטית, אלא הטיף בגלוי לשינוי דרכיה של הכמורה ולשינוי בכנסייה. האוניברסיטה של פראג (שהייתה אז גוף דתי) התקוממה נגד הפצת הדוקטרינות החדשות של ויקליף, ובשנת 1403 אסרה לקיים דיון בארבעים וחמש תזות, שחלקן התבסס על ויקליף. הארכיבישוף  שכהונתו החלה ב-1403, נתן תחילה גיבוי להוס, שדרשותיו זכו להצלחה רבה, אך נאלץ להדיחו בגלל התקפותיו נגד הכמורה.

יאן הוס מועלה על המוקד בוועידת קונסטנץ, 6 ביולי 1415

ב- 1409הוציא האפיפיור החדש בולה שהסמיכה את הארכיבישוף לפעול נגד הוויקליפים, וכללה החרמה של כל כתבי ויקליף, גינוי תורתו ואיסור על הטפתה החופשית. לאחר פרסום הבולה פנה הוס לאפיפיור, אך לשווא. ב- 1410 נשרפו 200 מספריו ומכתבי היד יקרי הערך של ויקליף, והוס וחסידיו הוחרמו. מהלך זה חולל מהומה גדולה בבוהמיה, שהגיעה במקומות מסוימים לכדי התפרעויות המוניות.

אחרי מותו של הארכיבישוף ב-1411התגבר העימות הדתי בבוהמיה ועלה לשלב חדש שבו החל עימות סביב האינדולגנציות, שהיו כתבי מחילה שנמכרו לחוטאים תמורת תשלום. הוס, בעקבות ויקליף, יצא כנגד המסחר המושחת בכתבי מחילה, אך לא הצליח לגייס את אנשי האוניברסיטה לצדו. בשנת 1412 התנהל עימות פומבי בנושא, שבו הציג הוס את ניתוחו ודעותיו בנושא כתבי המחילה. לפי ויקליף והוס, לאף אפיפיור או בישוף אין זכות להרים חרב בשם הכנסייה, ותפקידם של אנשי הדת הוא לנהוג כמצוות הנצרות ולהתפלל בעד אויביהם ולברך את מקלליהם.

בעקבות זה הוכרז על גינויו ועל הרשעתו של הוס באופן פומבי. הוא הולבש בבגדי כמורה ונדרש לחזור בו מחטאיו. משסירב, נלקחו ממנו בגדי הכמורה שלו והכנסייה ניערה חוצנה ממנו והעבירה אותו להוצאה להורג בידי הרשות החילונית. כובע נייר גבוה שנשא את הכתובת "מנהיג הכופרים" נחבש על ראשו של הוס, והוא נלקח תחת משמר כבד אל המוקד. כאשר הוצת המוקד, נטען מאוחר יותר, ניגשה אישה זקנה והוסיפה זרד למדורה. האישה עשתה את המעשה מתוך אדיקות דתית גמורה שעוררה אפילו את התפעלותו של הוס, ועל כן אמר את משפטו המפורסם: "הו, תמימות קדושה" ("O sancta simplicitas!"), משפט שמשתמשים בו גם כיום לציון תמימות הגובלת בטיפשות. אחרי מותו הושלך אפרו לריינוס.

פסל בדמותו של הוס במרכז כיכר העיר העתיקה של פראג

הוס והתנועה שהקים העלו את כל הנקודות שיעמדו במרכז המהפכה הפרוטסטנטית מאה שנים אחר כך: התבססות על התנ"ך כמקור הסמכות האולטימטיבי; התנגדות לפולחנים שחדרו לנצרות, כמו פולחן הקדושים והצלמים, צומות, ימי חג מיותרים, תפילות המתים, כתבי המחילה, הסקרמנטים של הקונפירמציה ומשיחת הגוססים; קבלת אנשים שלא נשבעו לפרישות כמטיפים וכמשרתים בקודש, ובראש ובראשונה דחיית הטרנסובסטנציה, הרעיון שהיין והלחם במיסה הופכים, בפועל ממש, בברכת הכומר, לדמו ולבשרו של ישו.

ברובד עמוק וממשי יותר היה העימות בין הוס לאפיפיורות ויכוח לא על דוקטרינות, אלא על מקור הכוח והסמכות בנצרות ועל מעמדו של הפרט בתוכה. הוס וההוסיטים היו הראשונים שדחו את הרעיון שהאפיפיור וההיררכיה הכנסייתית מושלים בחיי הדת מכוח סמכות אלוהית, ודחו את הרעיון שנדרש תיווך של כומר בעל הסמכה אלוהית כדי לתווך בין האדם לבורא. האדם, הפרט, דובר השפה המקומית, הועמד על ידי הוס במרכז, והוא, באמונתו הטהורה, יוצר קשר ישיר עם בוראו. התפיסה הפוליתאיסטית של הנצרות הקתולית, המחייבת את תיווכו של כהן הבקי ברזים סודיים, ושרק באמצעותו ניתן לתווך ולספק את החסד ואת המחילה האלוהיים, זכתה לערעור ראשון.

יאן הוס בוועידת קונסטנץ ציור של Václav Brožík

 

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השאר תגובה