סוגיות בתולדות עם ישראל ותרבותו 5

המאה הראשונה לספירה

א. המרד הגדול ומתעדו – יוספוס פלאוויוס

הורדוס בעיני אמן מאוחר

שלטון הורדוס ויורשיו – 40 לפנה"ס – 6 לספירת הנוצרים.

שלטון הנציבים הרומים: תקופת הנציבות הראשונה 6 לסה"נ עד 41 לספירת הנוצרים, תקופת ביניים של שלטון אגריפס הראשון ולאחריה תקופת הנציבות השנייה: 44 – 66 לספירת הנוצרים.

המרד הגדול – 66 – 73 לספירת הנוצרים.

התקופה שבין המרידות ומרד בר כוכבא – 73 עד 135 לספירת הנוצרים.

הורדוס כובש את ירושלים, ז'אן פוקה

הרקע למרד

החברה היהודית בארץ ישראל לקראת סוף תקופת הבית השני הייתה חברה מסוכסכת בינה לבין עצמה, ובינה לבין סביבותיה; חברה אשר איבדה את עצמאותה וסבלה מקיטוב חברתי וכלכלי חמור. העם היהודי היה מחולק בין הצדוקים (בני המעמד העליון, האצולה, הכהנים ובעלי הממון, אשר תמכו בפרשנות שלפיה יש לקיים את המצוות הכתובות בתורה ככתבן ולא על פי פרשנות החכמים) הפרושים (סיעה עממית שהאמינה בשמירת המצוות כולן, אף אלו שמקורן בתורה שבעל פה). בנוסף פעלו האיסיים, שהאמינו בחיים של טוהר ופרישות, והכת הנוצרית בתחילת דרכה, כשחבריה באו מתוך העם היהודי בלבד. כת נוספת היא הסיקריים הקיצוניים, שהאמינו כי אין לקבל שלטונו של איש, אלא את שלטונו של האל; שיטתם הדתית של הסיקריים הייתה זהה לזו של הפרושים, מלבד השאיפה הגדולה והפעילות האקטיבית לחירות; כת אחרת, הקרובה במידה מסוימת לפרושים והדעת נותנת שהיא שימשה מסד רעיוני לתפישות הסיקריים, נקראה בפי יוסף בן מתתיהו בשם "הפילוסופיה הרביעית". "רביעית", מכיוון שלצידה פעלו הצדוקים, הפרושים והאיסיים, ו"פילוסופיה" משום הגותה המיוחדת. זו גיבשה עמדה קנאית לגבי שלטון האל, החירות ונכונות להקרבה עצמית למען מימוש רעיונותיה. החוקרים מניחים שמלבד כתות אלו, המוזכרות אצל יוספוס, פעלו באותה תקופה עוד עשרות כתות. אל השסע הדתי נלווה גם שסע מעמדי עמוק, כאשר אנשי האצולה ובני המלוכה סיגלו לעצמם, בהשפעת הרומאים, אורח חיים מושחת ונהנתני, עשירים ובעלי ממון שכרו לעצמם צבאות פרטיים, ומשרת הכהן הגדול הפכה לכלי משחק פוליטי בין משפחות יריבות, שהיה לעתים אלים ורצחני, והתנהל על גבו של העם הפשוט, שהמשיך לשלם את המעשרות. בתלמוד הבבלי (מסכת פסחים נז, א) מתואר המצב כך: שנינו, אבא שאול אומר: קורות של שקמה היו ביריחו והיו בעלי זרועות נוטלים אותן בזרוע. עמדו בעלים והקדישון לשמים. עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתם! אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתם! אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסם! אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופם! שהם כהנים גדולים ובניהם גזברים וחתניהם אמרכלים ועבדיהם חובטים את העם במקלות.

מבצר ההרודיון, שהוקם בידי הורדוס ושימש את אנשי חצרו. במרד הגדול התבצרו בו המורדים כנגד כוחות הרומאים.

על פי אגדות חז"ל חורבן הבית קשור למצב החברתי; הטענה המרכזית היא, שמפני שנאת חינם חרבה ירושלים. לקיטוב החברתי החמור ששרר בסוף ימי בית שני, היה חלק לא מבוטל בתבוסתם של המורדים, כמו גם בפריצתו של המרד מלכתחילה. אל הקיטוב הפנימי נוסף הקרע האתני. יהודה הייתה מיושבת לא רק ביהודים, כי אם בבני עמים נוספים – הסורים (המכונים לפעמים יוונים, כי תרבותם היתה הלניסטית), השומרונים וקבוצות אתניות נוספות. ערים רבות בארץ, כגון קיסריה, היו בעלות אוכלוסייה מעורבת; הרכב דמוגרפי זה הביא פעמים רבות לסכסוכים ולתגרות. הסכסוכים בין השומרונים והיהודים הגיעו למלחמת דמים בימי שלטונו של הנציב קומאנוס, כאשר עולי רגל מן הגליל הגיעו לירושלים, הותקפו ונרצחו, ובתגובה התקיפו היהודים את השומרונים והרגו רבים מהם. לעתים קרובות התערבו הנציבים הרומים לטובת הסורים והשומרונים בסכסוכים.

אובדן העצמאות לטובתה של רומא היה גורם נוסף לתסיסה. משלטון בית חשמונאי עברה מדינת יהודה שלבים רבים של שיעבוד הדרגתי לרצונה של המעצמה הרומית, עד שבשנת שש לספירה מונה נציב רומי ליהודה, לאחר כישלון שלטון ארכלאוס, בנו של הורדוס. תקופת הנציבות הראשונה הסתיימה בשנת 41, עת מונה המלך אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס מאשתו מרים החשמונאית, חביבם של קיסרי רומא קליגולה וקלאודיוס. שלטונו, שהיה אוטונומי למחצה, גרם להפסקה קצרה בשלטון הנציבים, אך לאחר מותו בשנת 44 שבו הרומאים ומינו נציבים ליהודה.

אגריפס השני, בנו של אגריפס הראשון, לא הוכתר למלך יהודה כאביו, כי אם הוכתר למלך כלקיס, ממלכה קטנה בהרי הלבנון; אך לאחר מספר שנים הורחבה ממלכתו עד שכללה שטחים בגליל, בגולן ובבשן. מכל מקום, זכות אחת נותרה לו למלך אגריפס השני, והיא הזכות למנות את הכהן הגדול כאמור, בעשרים השנים שקדמו למרד מינה שבעה כוהנים גדולים, וזאת על פי נטייתם הפוליטית והשלמונים ששילשלו לידיו, ולא על פי מעמדם הרוחני.

מטבע עם דיוקנו של אגריפס הראשון

משבטלה המלוכה ביהודה, שלטו הנציבים הרומים. שלא כבתקופת הנציבות הראשונה, עד לשנת 41, בה נקרא הנציב "פרפקט" (נציב), נקראו עכשיו הנציבים "פרוקורטור" (משגיח). השינוי לא היה סמנטי בלבד: תקופתם של חמשת הנציבים שבין שנה זו לבין פרוץ המרד, המכונה "תקופת הנציבות השנייה" הייתה תקופה של עריצות, ממשל כושל ומתיחות בין-דתית. למשרת הנציב נבחרו אנשים ממוצא סורי, שתמכו בסורים ההלניסטים במריבותיהם עם היהודים. יתרה מזאת – חמשת הנציבים היו ברובם אנשים מושחתים ורודפי בצע, אשר ניצלו את משרתם להתעשרות אישית על חשבון העם, וללא הבנה לרגשותיו האתניים והדתיים.

אגריפס הראשון

היבט מדיני: הרומאים העניקו, ממש כפי שנהגו בפרובינקיות אחרות, פריווילגיות (זכויות יתר) לתושבים-לאזרחים שבערי הפוליס. ערים אלה כללו חיילים רומיים משוחררים וסורים מיוונים. תופעה זו בלטה בקיסריה, ואכן לא פלא הוא, שמשם הושמעה לראשונה זעקת ההתנגדות כלפי הרומאים והעומד בראשם – הקיסר. הפקידות הרומית הבכירה ביהודה, כלומר הנציבים, ניצלו את מעמדם המשפטי המיוחד: היות שהם נהנו מחסינות מפני העמדה לדין בפני בית המשפט הרומי בתקופת כהונתם, הייתה אף דעתם של הנציבים נוחה מכך שביהודה, לקראת סוף כהונתם, יפרצו מהומות כנגדם. מצב זה שרת את האינטרסים של הנציב, שכן יכול היה לטעון להגנתו, כי היהודים הם מרדנים באופיים ופורקי כל עול, והוא מתנקה איפוא מכל אשמה ומכל טענה שהיהודים מבקשים להעלות כנגדו לגבי מעשים שעשה בתקופת כהונתו.

הציפייה המשיחית: בנוסף לכל אלו, קיננה תמיד בקרב היהודים ציפייה לעצמאות מדינית ודתית. נודעה תפיסה אזוטרית, נחלתה של הקבוצה הקנאית – "הפילוסופיה הרביעית" – שדגלה ברעיון שאין אדון מלבד אלוהים. תפיסה זו התבססה על האמונה המיסטית בגאולה, בתורות משיחיות בדבר יום הדין העתיד לבוא, ובדבר הגאולה האלוהית אשר תסיר את עול הרומים מן העם היהודי. משיחי שקר רבים הופיעו בארץ והטיפו לגאולה קרובה. נראה כי כאשר המצב היה ללא נשוא, וכי קיומו של עם ישראל בארצו כמעט שאינו אפשרי עוד, נראתה דרך הגאולה המיסטית מידי שמים, שהובטחה עוד בספרי התנ"ך, כעדיפה וריאלית אף יותר מן האפשרות של השעבוד המתמשך.

הנסיבות הבינלאומיות: קשה היה להסתיר מעיני הציבור ביהודה, ולפחות זה שחי בירושלים, כמו גם כלפי נתינים אחרים שבפרובינקיות השונות, שמשהו קורה ברומא – "משהו רקוב ב'ממלכת' רומא". היו אלה ימי שלטונה של השושלת היוליו-קלאודית, ובעיקר הקיסר האחרון לשושלת זו – נירון – שהצטיין בתכונות רעות של חמדנות, בזבוז, אכזריות, השפלת מקורביו והתקפות של טירוף הדעת הדעת. הקיסר התקשה לאחוז ברסן הפרובינקיות, ועל כן ראו נציבים, כמו אלו שביהודה, הזדמנות פז לנצל את תקופת כהונתם לעושק וגזל הפרובינקיה. תופעות אלה יצרו רקע נוח להתפרצות מרידות נגד רומא.

מצדה, ציור מאת אדוארד ליר, 1858

נפילת מצדה

גם לאחר נפילת ירושלים לא נכנעו אחרוני הקנאים. המורדים עדיין החזיקו בשלושה מעוזים – בהרודיון, במכוור ובמצדה. הנציב הראשון שהוצב על ידי טיטוס (אשר מיהר לקבל את כבוד הקיסרים המגיע לו לאחר עלות אביו אספסיאנוס אל כס הקיסר), היה בסוס, אשר כבש את הרודיון ואת מכוור ללא מאמץ רב.

הנציב שהגיע במקומו של בסוס, לאחר שהלה מת, היה פלביוס סילבה, אשר יצא להכרית את מעוזם האחרון של המורדים במצדה. על המבצר הגן אלעזר בן יאיר ועמו כמה מאות מן הקיצוניים שבקנאים. על פי גירסת יוסף בן מתתיהו, לאחר מצור ארוך החליטו קנאי מצדה להתאבד, במקום ליפול לידי הרומאים. אם כי כיום יש המטילים ספק בסיפור ההתאבדות, אשר אינו נתמך בממצאים ארכאולוגיים ואינו מוזכר בדברי חז"ל. כמו כן ניתוח חוזר של תמונות הממצאים הארכאולוגיים של יגאל ידין מראה כי ניתן לפרש את ערמת העפר המסודרת לפי שכבות מחוץ למגדל הצפוני – מגדל פנימי יותר בתוך ביצורי מצדה – כסוללת עפר שנבנתה על ידי הרומאים, דבר שיכול להעיד על המשך הלוחמה של הקנאים עד טיפת הדם האחרונה, מה שאילץ את הרומאים לבנות סוללת עפר נוספת. נפילתם של מגיני מצדה בפסח של שנת 74 לספירה, הייתה סופו של המרד הגדול.

פסל רומי המציג, על פי השערה ספקולטיבית, פרוטומה של יוסף בן מתתיהו

יוסף בן מתתיהו

(נולד בשנת 38 – נפטר בשנת 100 לערך) נודע גם בשם יוספוס פלאוויוס (Josephus Flavius), שם שניתן לו עם מעברו לרומא (השם המלא: טיטוס פלאוויוס יוספוס) היה היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול ברבות הימים יצא לו שם של בוגד בעמו, בגלל הצטרפותו לרומאים לאחר שנפל בשבי ביודפת. לכאורה מצטיירת סיבה נוספת לכישלון המרד, כשזו מקופלת בפעולתן של דמויות כיוסף בן מתתיהו ואגריפס השני, שיש המכנים אותן כבוגדים. המסנגרים עליהם יטענו כי אם יוסף בן מתתיהו היה בוגד, הרי רבן יוחנן בן זכאי היה לא פחות בוגד ממנו. לדעת תומכיהם, שתי דמויות אלו הבינו, לאחר שתמכו במרד כי אחת מן השתיים: או שיתמידו בדרכם, ייפגעו ולא ירימו תרומה חיובית בנסיבות השעה (זה בכתיבה וזה בהנהגה), או שימחלו על כבודם, יזכו בחייהם ויממשו מפעל חיים.

פסל ראש וחזה של הקיסר טיטוס, מוצג כיום במוזיאון הלובר, פריז

עם נפילת יודפת, בשנת 67, נאסר יוסף בן מתתיהו בידי הרומאים, אולם התיידד לאחר מכן עם אספסינוס, אשר נעשה לימים קיסר רומא, בעקבות נבואה לכאורה שניבא בן מתתיהו לאספסינוס כי האחרון יתמנה להיות קיסר, ולאחר שנתממשה. ידידות זו, והסיוע לרומאים בכיבוש הארץ כנראה הצילה את חייו, שכן הרומאים נהגו לצלוב את ראשי המורדים למען יראו וייראו. במקום זאת נלקח לרומא, שם חי בחסות הקיסרים ממשפחת הפלביים, ומכאן מקור שמו הרומאי. על ייחוד מעמדו של יוספוס ניתן ללמוד מהפסל שנבנה בדמותו בספרייה הציבורית שברומא.

בשעה שיוסף בן מתתיהו הסגיר עצמו לרומאים, הוא נשבה, אך שוחרר בפקודה מגבוה ואף הוענקה לו האזרחות הרומית. על פי הנוהג המשפטי של רומא זכה יוסף בן מתתיהו לשלושה שמות: הצמד הראשון היה טיטוס פלאביוס (על שם משפחת הקיסר, הפטרון החדש של יוסף) והשם השלישי היה פשוט "יוסף" (או "יוספוס" בתעתיק היווני-רומי). בחצר הקיסר ברומא כתב בן מתתיהו, בשמו החדש 'יוספוס פלביוס', ספרים על חייו ועל תולדות העם היהודי.

למרות שיוסף בן מתתיהו הצטרף לפמליית המצביאים הרומיים (מיד עם שחרורו מן השבי) והיה עד לדיכוי המרד, ואת ספריו כתב ברומא (בארמון הקיסרים אספסיאנוס וטיטוס), הוא נחשב להיסטוריון אמין באופן יחסי. פרשה זו דומה לביוגרפיה של ההיסטוריון היווני המפורסם פוליביוס, אשר הוחזק ברומא כבן ערובה (168 לפנה"ס), כשיוון נכבשה על ידי הרומאים, וספרי ההיסטוריה שלו נחשבים לאמינים. יוסף בן-מתתיהו נפטר זמן קצר לאחר שנת 100. זמן מותו המדויק שנוי במחלוקת.

 

ספריו:

מבצר ההרודיון, שהוקם בידי הורדוס ושימש את אנשי חצרו. במרד הגדול התבצרו בו המורדים כנגד כוחות הרומאים.

* "תולדות מלחמת היהודים נגד הרומאים" (ידוע גם בתור מלחמות היהודים). נכתב בעברית או בארמית ותורגם ליוונית. ראה אור בסביבות שנת 78 לספירה – בספר זה מתאר יוסף את מלחמות היהודים עם הרומאים בארץ ישראל. הספר מתאר את המרד הגדול, חורבן בית המקדש השני ונפילת מצדה (73-66 לספירה). פרקי הספר הראשונים מהווים הקדמה מתארים את ההיסטוריה היהודית מגזירות אנטיוכוס ועד לפריצת המרד.

צבאו של אספסיאנוס עולה אל ארץ ישראל לדכא את המרד. ציור על קלף מהשנים 1503–1504 (משוער)

* "קדמוניות היהודים" נכתב ביוונית, ראה אור בשנת 94 לספירה לערך – כולל עשרים חלקים המתארים את תולדות עם ישראל מבריאת העולם ועד תחילת המרד הגדול (66 לספירה).

* "נגד אפיון" (ידוע גם בתור קדמות היהודים) – ספר נוסף המגן על היהדות. מדובר ביצירה אפולוגטית (מתגוננת), אשר נכתבה כחזית ביקורתית מול מסע ההשמצות של קבוצת סופרים ממאלכסנדריה אשר השחירה את פני היהודים בכלל ותקפה את היצירה "קדמוניות היהודים" בפרט. בחיבור זה מבליט יוסף בן מתתיהו את קדמוניות העם היהודי ואת ההיבטים המוסריים של חוקיו, הלכותיו ומנהגיו. הספר הוא גולם שקם על יוצרו מכיוון שחלק מהמקורות האנטישמיים שיוספוס מביא הינם כתבים שנעלמו מן העולם, כתבים של היסטוריונים כגון מנתו המצרי אינם קיימים עוד, ו"נגד אפיון" הינו המקור היחיד שלהם. הטענות הנמצאות בספר מהוות בסיס לאנטישמיות המודרנית.

* "חיי יוסף" – הינו חיבור אפולוגטי אף הוא, הנכתב כאוטוביוגרפיה של בן מתתיהו. היצירה מותחת ביקורת על האשמותיו של ההיסטוריון היהודי ייוסטוס איש טבריה. הלה הטיל את האחריות לפרוץ המרד בגליל על יוסף בן מתתיהו. בספר מודגשת מערכת היחסים בין יוסף בן מתתיהו לבין ההנהגה הירושלמית. זו האחרונה הקשתה לא מעט על מפקד הגליל למלא את משימותיו כפי שצריך.

ספריו של בן מתתיהו משמשים כיום למקור העיקרי של ההיסטוריה היהודית בתקופה זו. חשיבות מיוחדת ניתנת לו לחקר כתות בית שני ובמיוחד הצדוקים והאיסיים, שהידיעות אודותם מחוץ לספר זה הן קלושות ביותר.

בספריו הנמצאים בידינו כיום ישנה התייחסות לישו ולהיווצרותה של הנצרות הקדומה, אם כי הסברה המקובלת היא כי הספר עבר עריכה נוצרית על מנת לשפר את יחס הכתוב לנצרות ולישו, ולא ברור מה מתוך הדברים נכתב במקור. ישנן השגות באשר לעובדות מסוימות בספריו, בטענה שבן מתתיהו ביקש להחמיא לקיסרים שבקרבם ישב ולהציג את ההתנגדות לרומא כחסרת תועלת וכנובעת מדמגוגיה של המורדים החותרים מתחת לשלטון היהודי השוחר שלום. כמו כן הועלו נגדו טענות שיחסו למורדים היהודים הוא מגמתי וששאיפתו המרכזית היא להפריך את הטענה שהוא בגד בעם היהודי. בנוסף טוען החוקר גדליה אלון כי במקרים רבים טשטש את הממדים האמיתיים של האלימות הרומית כלפי תושבי יהודה, אלימות שגבלה ברצח עם, ואת אכזריותה. כנגד השגות אלה הובאו מראי מקום בכתביו, בהם מעביר בן-מתתיהו ביקורת נוקבת על השלטון הרומי. בכל הקשור לתיאורי הארץ יוספוס הוא כותב אמין ומדויק, ככל שהמחקר הארכאולוגי מתפתח מתגלים ממצאים שמאששים את התיאורים של יוספוס. המחקר הארכאולוגי גם יוצא נשכר מהבחנתו של יוספוס וציונו המדויק את הטופוגרפיה, שאינה משתנה באופן ניכר ועל כן מאפשרת לחופרים להבין את המפה אותה מצייר יוספוס.


פסל של הקיסר קלאודיוס, המאה ה-1 לספירה, מוצג כיום במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של מדריד

יש רבים המקבלים גם את תיאוריו ההיסטוריים המהימנים בהיסטוריה רומאית שלא נוגעת ליהודים. אולם בכל הקשור לתיאור היהודים, נטען כי ניתן להבחין במטרותיו האפולוגטיות: הוא מבקש להציג את עריקתו למחנה הרומאי באור חיובי, ובנוסף, תיאורי היהודים אצלו נגועים באפולוגטיקה קשה שבה הוא מבקש לצייר את עם ישראל כעם שוחר שלום ונאמן לאימפריה הרומאית בעוד שבתיאור הרומאים הוא נוקט חנופה לבני השושלת הפלבית. בולט במיוחד באי אמינותו הוא תיאור חורבן בית המקדש. המניע העיקרי לתיאור שיקרי זה הוא רצונו לנקות את פטרונו, הקיסר טיטוס, שביקש לשדר תדמית של קיסר נאור ומיטיב מאשמת החרבת מקום פולחן דתי – דבר שנחשב טבו בעולם העתיק.

איקונין המציג את ישו ממנזר סנטה קתרינה (מהמאה ה-6). דמותו של ישו באמנות, עם הזקן והמראה האופייני, היא אחד הדימויים המוכרים והמשפיעים בתרבות העולם.

ב. יהדות ונצרות – התחלות

צמיחת הנצרות

על פי יגאל עילם, קץ היהדות; אומת-הדת והממלכה, ידיעות אחרונות 2000

עמ' 140-138

הנצרות הופיעה בעולם כמין פיתוח של הרעיון המשיחי ביהדות. האמונה כיסוד מרכזי בנצרות ניתנת לזיהוי כאמונה במשיחיותו של  ישו, אך תוך כדי כך בוצע מהלך הרה-משמעות, שעתיד לנטרל לחלוטין את חומר הנפץ הגלום ברעיון המשיחי היהודי. המשיחיות הנוצרית  פניה אל העבר. המשיחיות היהודית פניה אל העתיד. האמונה הנוצרית מדברת על אירוע משיחי שכבר נתרחש בהיסטוריה ועל משיח שכבר מילא את תפקידו למען גאולת כל אחד ואחד מבני המין האנושי. השלכותיה של הבחנה זו על דפוסי ההתנהגות של הנצרות לעומת היהדות במימד ההיסטורי הם רבות. כתוצאה מהתגברות המרכיב הכריסטולוגי על המרכיב האסכטולוגי בנצרות, יכולה דת זו להמשיך ולהתנהל במימד ההיסטורי, בלי להמיר אותו בציפייה מוטרפת-דעת לקץ הימים ולהופעת המשיח. המרכיב האסכטולוגי מצוי גם בנצרות. הדתות המונותיאיסטיות זקוקות למרכיב זה, כמו גם לאמונה בעולם הבא, כדי לאזן את תמונת העולם העכור הזה ואת העובדה המעציבה שההיסטוריה אינה נענית אפילו לרצונו של האל, לא כל שכן של האדם. אבל, כמו בשאר העניינים, גם כאן קיים הבדל של ממש בין האסכטולוגיה היהודית לבין זו של הנוצרית או המוסלמית. קץ הימים הנוצרי או המוסלמי הוא עניין של גמר חשבון וצדק סופי לכל באי עולם. חזון הקץ היהודי הוא חזון הניצחון הסופי של אלוהי ישראל ועם ישראל.

הדת היהודית והדת הנוצרית הן דתות אחיות מחד, אך יריבות מרות מאידך. הנצרות הקדומה הופיעה מתוך העולם היהודי המגוון של שלהי בית שני, והוסיפה לקיים יחסים מורכבים של קירבה ויריבות עם אחותה החורגת – היהדות מבית מדרשם של חכמי המשנה והתלמוד. שתי המסורות התפתחו זו בצד זו, ובלא מעט הקשרים ניתן לשפוך אור על האחת מבעד לכתביה ואמירותיה של חברתה.

ד מן הציורים הקדומים ביותר של ישו (מתוארך למאה השלישית), המציג אותו כ"הרועה הטוב".

לפי התיאוריות הרווחות הקדימו חוגים וזרמים אפוקליפטיים יהודיים את הנצרות. חוגים אלה טיפחו אמונה במשיחיות פלאית ושמימית שתביא גאולה ליחיד, וגאולה זו תתגשם כשיבוא קץ לעולם הזה ולכוחות השטניים השוררים בו. זרמים אלה ציפו לכינון ירושלים ובית מקדש שמימיים, שיחליפו את מקומם של בית המקדש וירושלים ההיסטוריים. ביטוי לזרמים אלה ולאמונותיהם מוצאים החוקרים בחיבורים אפוקליפטיים הכתובים במסווה מקראי. החיבורים האלמונים מייחסים את חיבוריהם לאישים מן המקרא ומכאן שמם: "הפסבדואפיגרפיה של המקרא". עם החיבורים בספרות עניפה זו, המתארים חזיונות של קץ העולם הזה, נמנים ספרי חנוך, ספר היובלים, צוואות י"ב השבטים, מזמורי שלמה, חזון עזרא (עזרא הרביעי), חזון ברוך (ברוך הסורי), עליית משה (למרום), עליית ישעיהו, ספרי אדם וחוה ועוד.
חיבורים אלה מתוארכים, לפי הדעה הרווחת, בין שנת 200 לפסה"נ לשנת 100 לספירה בערך, ולפיכך הם משמשים מקור להכרת ההיסטוריה והתפתחות המחשבה של היהדות בתקופת הבית השני. ספרות זו נתפסת כחוליית ביניים בין היהדות לנצרות, ויסודותיה נעוצים בתיאורי יום ה' בישעיהו, יחזקאל, זכריה, עמוס, יואל ואחרים, ובעיקר בחזיונות שבספר דניאל. אפוקליפטיקה "יהודית" זו סללה את הדרך לפרקים האפוקליפטיים בברית החדשה, ובשיאם ה"אפוקליפסה", חזון יוחנן – החיבור המושלם בסוגה של האפוקליפטיקה הנוצרית.

פרסקו המתאר את אחרית הימים, מעשה ידי מיכלאנג'לו. הפרסקו נמצא בקפלה הסיסטינית שבותיקן.

על פי יהושע אפרון, ראשית הנצרות ואפוקליפטה בתולדות ישראל, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשס"ד 2004; התהוות הכנסייה הנוצרית הראשונית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשס"ו-2006.

יהושע אפרון מבקש להוכיח בספרו כי חיבורים פסוודו-מקראיים כאלה צמחו על קרקע הנצרות, והם נועדו לקדם את תפוצת הנצרות ולאשש דוקטרינות נוצריות, לעתים כיתתיות. פרקי המקרא, ובכללם פרקי דניאל, מכילים אמנם יסודות, או ניצוצות, אפוקליפטיים, אך אלה אינם מצטרפים לקומפוזיציה אפוקליפטית, המורכבת משלושה רעיונות מרכזיים: ציפייה לקץ העולם הזה, המושחת והחוטא, ולכינונו של עולם חדש במקומו; הצבת דמותו של משיח, מושיע פלאי טרנסצנדנטלי העומד נגד דמות שטנית שהיא הקוטב המנוגד למשיח (מיגורו של השטן וצבאותיו בקץ הזמנים הוא תנאי לייסוד העולם החדש ולתחיית המתים המובטחת למאמינים); ביטוי ציפייה לכינונה של ירושלים השמימית, ירושלים "האמיתית", שעתידה לבוא במקום ירושלים והמקדש הארציים, הפסולים ובני חלוף.
הרעיונות האלה אינם בנמצא במקורות היהודיים המובהקים של תקופת הבית השני, ולעומת זאת הם עמודי התווך של התיאולוגיה הנוצרית. הנצרות העמידה במוקד אמונתה משיח אסכטולוגי ואפוקליפטי, שעם הופעתו הארצית עלי אדמות החל עידן הקץ. משיח זה עתיד להופיע שנית בקץ הזמנים ולהשלים בהופעתו השנייה והסופית את הגאולה הנכספת. בהופעתו השנייה הוא עתיד להילחם עם השטן ועם צבאות גוג ומגוג, שתבוסתם היא תנאי לקץ העולם החוטא הזה ולכינון עולם חדש במקומו. זה הוא גן עדן החדש והמושלם, המזוהה עם ירושלים השמימית המתגלמת בכנסייה הנוצרית, והיא שנועדה לבוא במקומה של ירושלים ההיסטורית. במוקדה של ירושלים זו לא יהיה בית מקדש מעשה ידיים, אלא מקדש שאיננו מעשה ידיים, שהוא כריסטוס עצמו, והכניסה לקודש הקודשים שלו היא באמצעות גופו.
רעיונות אפוקליפטיים חדרו ליהדות מאוחר יותר. הם באים לביטוי מפורש לראשונה בספרות התלמודית ברבדיה הבבליים, אך הם הגיעו לכלל גיבוש בספרות אפוקליפטית יהודית שהתחברה בימי הביניים, הצמיחו שרשרת מדרשי גאולה ועודדו מגמות משיחיות שהגיעו לשיאן בתנועה השבתאית.

ישו ושנים עשר השליחים בציור הסעודה האחרונה מאת לאונרדו דה וינצ'י

הנצרות צמחה מן היהדות ועשתה שימוש במורשת הספרותית והתיאולוגית שלה. היא אימצה את המקרא כ"ברית ישנה", קודמת ונחותה לעומת "הברית החדשה", העדיפה והעיקרית. בשימוש באמצעים ספרותיים, כמו אליגוריה וטיפולוגיה, יצקה הנצרות לתוך המקרא משמעויות כריסטולוגיות, ובכך ביקשה להוכיח כי ההבטחות והייעודים שניתנו לאבות האומה, לבית דוד ולעם ישראל, כוונו למעשה למשיח הנוצרי ומתגשמים בו ובבשורתו.
השימוש שעשתה הברית החדשה במקרא, האופן שבו שזרה אינספור רמזים לאירועים, אישים, וטקסטים מקראיים הולמים ויצקה אותם לגבישים תיאולוגיים בעלי משמעות כריסטולוגית גלויה וסמויה היא מלאכת מחשבת מעוררת השתאות, החושפת את כוח היצירה של הדת הנוצרית והחדשנות שהיתה טמונה בה כבר בראשיתה.
מבחינה היסטורית נולדה הנצרות בעתות המצוקה שעברו על החברה היהודית תחת שלטונה של רומי במאה הראשונה לספירה. הופעתה מדגישה את האכזבה בקרב חלקים באומה היהודית מהתגשמותה של גאולה ארצית, היסטורית, עלי אדמות והתגברותה של צפייה לגאולה נסית שתבוא משמים. למרות קווי דמיון מסוימים לתופעות מקבילות מתייחדת הנצרות בבשורתה המשיחית הצרופה: אמונה במושיע פלאי, בן אלוהים, הלובש גוף אדם ויורד עלי אדמות, סופג קיטונות של בוז ולעג ונתון לרדיפות עד למותו על הצלב; המכפר בייסוריו ובמותו על חטא קדמון של האנושות ומטהר את עוונות מאמיניו בקורבן גופו; המבטיח בתחייתו לכל מאמיניו תשועה במלכותו השמימית, בגן עדן מושלם ונצחי – אמונה במשיח כזה, שהתגבשה לכלל אידיאולוגיה מוצקה וגררה תנועה דתית סוחפת, לא נודעה בישראל קודם להופעתה של הנצרות. הספר משרטט איפוא גבול ברור בין יהדות בית שני לבין הנצרות הקדומה, כתופעה היסטורית ואידיאית ייחודית כבר בראשיתה.

ירושלים של מעלה על פי הנצרות

הנצרות הקדומה מתפתחת במקביל לתנועות הדתיות האחרות בישראל בסוף ימי בית שני. בתחילה היא קשורה קשר הדוק עם הדמות הכריזמטית של מנהיגה – ישו מנצרת. אך תיאור הימים האלה, ובכלל זאת תיאור דבריו ומעשיו של ישו, נעשה רק עשרות שנים לאחר מכן ומתוך מגמות תיאולוגיות שונות ומגוונות. לכן התקשה המחקר מאז ומתמיד בניסיונות להעריך את דמותו של ישו ההיסטורי בין התקוממותו נגד היהדות בת-זמנו ובין מחויבותו לאותה יהדות. מובן מאליו שגם המחקר המודרני הלך לא פעם אחרי נטיותיהם התיאולוגיות של החוקרים, בין מודע ובין שלא במודע. מכל מקום סוגיית מהותה של תנועת ישו, כוונותיו האמיתיות ונסיבות מפעלו נשארו בבחינת סוגיות פתוחות.
הקהילה הנוצרית בירושלים היא קהילה קטנה מאוד (אמצע המאה הראשונה). אפשר לצפות שקהילה זו תעלם ולא תצליח להתפשט כל כך מהר. נתוני הפתיחה של קהילה זו הם נמוכים מאוד: היא קטנה, לא מתקבלת בתוך החברה היהודית שבה היא מתפתחת; השליחים הראשונים הם אנשים פשוטים – דייגים, סוחרים לא האינטלקטואליים של אותה תקופה; תנועה זו צומחת בפרובינקיה נידחת באימפריה הרומית ולא במרכזים החשובים בעולם הרומי.

למרות זאת עד אמצע המאה השנייה הנצרות מתפשטת בקצב מהיר וקהילות נוצריות מתחילות להתקיים בכל הקהילות הרומיות.

הסיבות:

  1. העולם הרומי הוא עולם שאין בו תפיסה סוציאלית, של עזרה סוציאלית מאורגנת. אמנם הקיסרים הרומיים חילקו תבואה להמונים בחגים מסוימים ובפסטיבלים כדי להדגים את רוחב ליבו של הקיסר, אך הדבר לא נעשה בצורה מסודרת, לא בתור תפיסה חברתית. הכנסייה לעומת זאת מתנהלת בתור ארגון חברתי שמנסה לדאוג לקהילת המאמינים. קודם כל היא דואגת בנושא הקבורה, הכנסייה קוברת גם מאמינים עניים ודואגת לאלמנות. מתוך הבשורה של ישו מתפתחת הנצרות בתור ארגון סוציאלי.
  2. דת גאולה: הדת היוונית והדת הרומית לא מבטיחה באופן מובהק את חיי הנצח לאחר המוות. דוגמא לכך ניתן לראות ב"אודיסאה" כאשר אודיסאוס מגיע לשאול ושם אין תיאור נפלא של חיי הנשמה. הדת הרומית היא לא דת של גאולה, לא דת שמבטיחה את החיים הטובים אחרי המוות ולעומת זאת הנצרות מבטיחה גאולה למי שמאמין. להבטחה זו יש משיכה עצומה בעולם הרומי.
  3. מעמד האישה: בנצרות המעמד האישי של האישה גבוה יותר ממה שהיה בעולם הרומי. זה נשמע קצת מצחיק אם משווים את ה"חופש" שהנצרות אפשרה לאשה, למושגי חופש של היום, אבל צריך להבין כי באימפריה הרומית הנשים נתפסות ככפופות לסמכות האב ולאחר מכן לסמכותו של הבעל. מדובר בסמכות בלתי מוגבלת על הגוף והנפש, לעומת זאת הנצרות אומרת כי קדושת הנשמה של האישה שווה לזו של הגבר. גם הנשים יזכו לגאולה במידה ויאמינו בישו. גם להן יש נשמה שזקוקה לגאולה. בשלבים הראשונים, נשים רבות מהאריסטוקרטיה הרומית מאמצות את הדת ותורמות לכנסייה.

שער הרחמים, לפי מסורת יהודית עתיקה, דרכו יכנס המשיח לבית המקדש רכוב על חמורו

הנצרות הקדומה הייתה חלק מן היהדות של סוף ימי בית שני, וכמובן שספרותה אף היא הייתה חלק מהספרות היהודית של אותם דורות. האוונגליונים והאיגרות שבברית החדשה שייכים בבירור לרובד הקרום של הספרות הזאת ובהם נעסוק בפרק זה . השימוש בתנ"ך מלווה את הנצרות מראשיתה והוא נמשך לאורך כל דורותיה עד ימינו,, ובדרך כלל הוא אופייני לכל הכיתות והזרמים בנצרות , אם כי לא לכולם באותה מידה . שני פנים עיקריים לשימוש של הנצרות הקדומה במקרא . הפן האחד הוא ניסיונם של נוצרים להראות בי מאורעות חייו של ישו הנוצרי – ובאופן כללי יותר מאורעות שזמנם סוף ימי הבית השני – נחזו ותוארו מראש במקרא . בכך מתפרשים הפסוקים במשמעות כפולה.- המשמעות האחת היא בת זמנה , כפי שהבינו אותה בני הדורות הקדמונים, והמשמעות האחרת והעיקרית היא זו המאוחרת, משמעות שלא יכלה להיות מובנת בזמנה ותתברר רק משהתגשמו דברי הנבואה.

גאורגיוס (ג'ורג') הקדוש קוטל את הדרקון

ישו והנוצרים הראשונים

האמונה הנוצרית סובבת סביב דמותו של ישו אשר נולד בא"י במאה הראשונה לספירה. בתקופה זו הייתה יהודה פרובינקיה רומאית (פרובינקיה: מדינה שנשלטה באופן ישיר ע"י האימפריה הרומאית, באמצעות נציב שנשלח מרומא). חלק מהנציבים הללו עוררו את התנגדות העם בחוסר רגישותם לתרבות ולדת היהודית. כתגובה קמו בעם קבוצות שהחליטו למרוד ברומא. לצדן קמו קבוצות משיחיות שהתרכזו סביב "משיח" אשר ראה עצמו כשליח האל והבטיח לעם גאולה. אחד ה"משיחים" הללו היה ישו. הרומאים ראו בקבוצות אלה מורדות במלכות.

על חייו ומותו של ישו ידוע לנו מהברית החדשה. לפי מקור זה ישו נולד למשפחה מנצרת שבגליל, משפחה יהודית נאמנה בה ספג את תורת ה'. בהיותו כבן 30 חל מפנה בחיי ישו בעקבות פגישתו עם יוחנן המטביל אשר הטבילו בירדן. יוחנן פעל בסביבות יריחו. הוא קרא ליהודים לשוב בתשובה ולטהר נפשם ע"י טבילה בירדן כדי להתכונן למלכות שמים הקרבה ובאה.
לאחר המפגש עם יוחנן לא שב ישו לביתו אלא עבר בכפרי וערי הגליל והטיף לעם להתכונן למלכות שמיים. רבים עזבו את ביתם ומשפחתם ודבקו בו. בביטוי מלכות שמיים התכוון ישו לתקופה שבה יחיה האדם חיי נצח מאושרים בלא סבל ומחסור ועם ישראל ישתחרר משעבודה של רומא.
בפסח כשיהודים רבים עלו לרגל לירושלים, עלה לשם גם ישו. הייתה זו תקופה של המולה רבה בעיר, רבים הציעו את מרכולתם בהר הבית ותנועת הקונים הייתה בעיצומה. ישו כעס על המולת המוכרים והקונים אשר נראתה לו חילול הקודש. ברוב כעסו הפך דוכני רוכלים, קרא לעם לחזור בתשובה ולהתכונן למלכות שמיים וניבא כי אם לא יעשו כן עתיד בית המקדש להיחרב.
מספר ימים מאוחר יותר התכנסו ישו ותלמידיו לסעודת הפסח. האווירה בסעודה הייתה קשה והיה ברור הן לישו והן לתלמידיו כי המעשים שעשה ישו בבית המקדש יגררו את תגובת השלטונות. באווירה קשה זו בצע ישו את הלחם חילקו בין התלמידים ואמר: "קחו אכלו זהו בשרי…". לאחר שברך על היין אמר: "שתו ממנו כי זהו דמי…". ואכן זמן קצר לאחר הסעודה נתפס ישו ע"י שליחי הכהן הגדול אשר הובילוהו לחקירה. בחקירה טען ישו כי הוא הנו המשיח בן האלוהים. בעקבות זאת הובל למשפט בפני הנציב הרומאי ונדון למוות בצליבה כמורד במלכות. על פי המסורת הנוצרית קם ישו לתחייה שלושה ימים לאחר מותו ובישר לתלמידיו כי ישוב ויביא את מלכות השמיים.

הצליבה, מבט מן הצלב, מעשה ידי ג'יימס טיסו (1894–1896). פתחה של מערת הקבר נראה במרכז הציור

 

הנצרות הופכת לדת האימפריה הרומית

הנוצרים הראשונים שציפו לשובו של ישו לאחר צליבתו התארגנו בקהילה שחיה חיי שיתוף מלאים. מנהגיהם היהודיים היו דומים מאוד למנהגים היהודיים והם ראו עצמם כחלק מהעולם היהודי-זאת בהבדל אחד: הם האמינו כי ישו הוא המשיח שיקום ויחזור להביא מלכות שמים. כמו כן אמצו לעצמם מנהגי טבילת טהרה וסעודה משותפת לזכר הסעודה המשותפת שערך ישו עם תלמידיו. עם הזמן החלו לעשות נפשות לאמונתם (שכנעו אנשים להצטרף לקהילתם). בתחילה פנו אל היהודים בעיקר בירושלים ועוררו עליהם תגובה קשה של המנהיגות היהודית שרדפה אותם. אחד מהרודפים היה פאולוס, יהודי קנאי מטרסוס שבאסיה הקטנה, שישב בירושלים ולמד תורה. פאולוס קבע לעצמו מטרה להלחם בנצרות. כששמע כי בקרב יהודי דמשק קמה קהילה נוצרית החליט לצאת לשם ולאסור את האשמים. לפי המסורת הנוצרית כשהיה בדרכו נגלה אליו ישו בחזון וגער בו על שרדף את מאמיניו – כך הפך פאולוס מיהודי קנאי לנוצרי קנאי. הוא הצטרף לקהילה הנוצרית בירושלים והפך לאחד ממנהיגיה. מטרתו העיקרית הייתה להפיץ אץ הנצרות ולשם כך הקים את המיסיון: מוסד שמטרתו להפיץ את הנצרות על ידי נדידה ברחבי האימפריה הרומית ועשיית נפשות לדת החדשה. מאחר ובקרב היהודים לא זכה המיסיון להצלחה הוא החל להפיץ את תורתו בקרב הנוכריים ושם זכה להישגים נאים. הנצרות הלכה והתפשטה וקהילות נוצריות קמו בכל מקום. כדי להקל על המיסיון את עבודתו קבע פאולוס כי נוצרי הוא כל מי שמאמין בישו ובתורתו ולא משנה אם האיש יהודי במוצאו או לא. כמו כן קבע פאולוס כי קיום המצוות אינו חובה על המאמינים.

ההתגלות לפאולוס, פרסקו של מיכלאנג'לו

למרות הצלחת המיסיון והפצת הנצרות ברחבי האימפריה בעיקר בקרב השכבות הנמוכות, נרדפו הנוצרים על ידי השלטון ועל ידי ציבור עובדי האלילים. השלטון האשימם בחוסר נאמנות למדינה ובפילוג האימפריה והציבור האשימם בהסתגרות והתבדלות.
המפנה במעמד הנצרות חל בראשית המאה הרביעית לספירה. הנוצרים כבר מנו כשליש מתושבי האימפריה ולכן החליט הקיסר קונסטנטינוס בשנת 313 לפרסם את "הצו המדליוני". צו ההופך את הנצרות לדת מותרת וחוקית באימפריה. באמצעות הצו קיוה הקיסר להשתמש בארגון הנוצרי לחיזוק הנאמנות לשלטון וללכד את כל תושבי האימפריה סביב הקיסר. מכאן ואילך הפכה הנצרות לדת האימפריה, כל הקיסרים אחרי קונסטנטינוס היו נוצרים ותמכו בכנסייה כך קמו כנסיות ענק מפוארות בכל רחבי האימפריה. מעתה הפכה הנצרות לדת הרודפת את הדתות האחרות וכפתה עצמה על עובדי האלילים.

חזיון הצלב של קונסטנטינוס, חלק מפרסקו של רפאל בוותיקן

עיקרי הדת הנוצרית

בראשית דרכם קיימו הנוצרים בקהילותיהם חיי שיתוף: חברי הקהילה בחרו את מנהיגיהם, ארגנו את חייהם ונהלו יחד את טקסיהם. במשך הזמן כונה ראש הקהילה בישוף וסמכויותיו הלכו וגדלו. הבישוף היה הדמות הדומיננטית בקהילה ויתר ממלאי התפקידים היו כפופים לו. בני הקהילה האמינו כי הבישוף נושא בלבו את הזיכרונות ההיסטוריים על חיי ישו ותורתו ולכן הוא הפך לדמות בלתי מעורערת ולסמכות דתית עליונה. במיוחד התחזקו הבישופים בחמש הכנסיות האפוסטוליות (הכנסיות שהוקמו על ידי תלמידיו של ישו). הם כונו אפטריארכים והפכו למנהיגי הנצרות העיקריים. יחד עם זאת נוצר פיצול באמונה הנוצרית כי כל אפטריארך ובישוף הנהיג את קהילתו באופן עצמאי דבר שהביא לגרסאות שונות בקיום הפולחן הדתי. היה ברור כי כדי ללכד את המאמינים יש צורך למצוא נוסחה אחידה לכל הקהילות הנוצריות.
הצעדים שננקטו לשם כך:

  1. ריכוז הכתובים הנוצריים בספר אחד שנקרא "הברית החדשה"-ספר שעד היום יחד עם התנ"ך נחשב לכתבי הקודש הנוצריים (התנ"ך נקרא "הברית הישנה").
  2. נוסחו עיקרי האמונה הנוצרית במסמך שנקרא "האני מאמין", בעיר ניקיאה בשנת 325 לספירה. כל נוצרי חייב לקבל את ה"אני מאמין" אחרת ייחשב כופר. במסמך זה נקבעה בין היתר האמונה בשילוש הקדוש הוא האל הנוצרי. (השילוש הקדוש הוא האב, הבן-ישו המשיח בן האלוהים ורוח הקודש. יש לזכור כי האל הנוצרי הוא אל מונותיאיסטי אחד המורכב משלושה חלקים בלתי נפרדים ולא שלושה אלים שונים)
  3. התגבשו שבעה טקסים מרכזיים הנקראים סקרמנטים והמחייבים כל מאמין נוצרי. (סקרמנט זהו טקס שמטרתו לחזק את האמונה בלב הנוצרי ולסייע לו לחיות חיי מאמין אשר יבטיחו לו את חלקו בעולם הבא). הסקרמנטים החשובים הם הטבילה וסעודת הקודש לזכר טבילתו של ישו בירדן על ידי יוחנן המטביל ולזכר הסעודה האחרונה שערך ישו עם תלמידיו בפסח.

בראשית המאה ה-7 לספירה הפך הבישוף של רומא לאפיפיור, כלומר לראש הכנסייה הקתולית המוכר על ידי כל המאמינים כמנהיגם העליון. צעד זה היה האחרון בליכוד המאמינים סביב אמונה אחת ואיש אחד.

 

שבעת הסקרמנטים, ציור מאת רוחיר ון דר ויידן בן המאה ה-15

ב. תגובת היהודים

במשך תקופה ארוכה ראו חלק גדול מראשוני הנוצרים את עצמם כבנים נאמנים לעם ישראל, לתורתו ולאלוהיו, ואת משיחם ראו כממשיך פעולתם של נותן התורה, משה, ושל גדולי הנביאים. על כן יכלו בלא קושי רב להמשיך ולנהל את חייהם במסגרת החברה היהודית של אז. לא ניכרו הבדלים רבים באורח החיים היומיומי ובאופן שמירת המצוות, דרך משל, בין אלו שהאמינו במשיחיותו של ישו לבין אלו שכפרו בה. ראשי היהדות באותם דורות ראו דו קיום כזה כסכנה מבית, ועשו מה שביכולתם כדי להוציא את הנוצרים מקרבם, כגון על ידי תקנת "ברכת המינים",  היא הברכה השתים עשרה בתפילת העמידה, שבה נהגו מימים ימימה לקלל את אויבי העם ולבקש על אובדנם . בדור יבנה, בסוף המאה הראשונה לספירה, משהחלה הדת החדשה לצבור כוח ומאמינים, הוחלט לכלול את המינים בין נמעני הקללה.

ברכות, כ"ח, ע"ב: ת"ר שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם ר"ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת <הצדוקים> (המינים)? עמד שמואל הקטן ותקנה. לשנה אחרת שכחה והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו. אמאי לא העלוהו והאמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות כלן אין מעלין אותו בברכת <הצדוקים> {המינים} מעלין אותו חיישינן שמא מין הוא שאני שמואל הקטן דאיהו תקנה וניחוש דלמא הדר ביה אמר אביי גמירי טבא לא הוי בישא ולא והכתיב (יחזקאל יח) ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ההוא רשע מעיקרו אבל צדיק מעיקרו לא ולא.

ברכת המינים לא תוקנה יחד עם שמונה עשרה ברכות תפילת העמידה, אלא נוספה בתקופה מאוחרת יותר כברכה התשע עשרה במספר. ברכת המינים תוקנה ביבנה, בתקופתו של רבן גמליאל הזקן. באותה תקופה עמדה היהדות בפני משבר, בשל תופעת המינות המתפשטת. בני הכיתות הזרות (ה"מינים") היו חלק מהקהילה היהודית והגיעו לתפילות בבבתי הכנסת. הברכה גרמה לכך שהמינים בבתי הכנסת יימנעו בשעה שישמשו כחזנים מלומר את ברכת המינים, וכך ייחשפו ויתבקשו לחזור בתשובה או יגורשו, או שבכלל ימנעו מלבוא לבתי הכנסת וכך ייווצר חיץ ברור בין הקהילה הפרושית למינים. נאמר שחזן הטועה בתפילתו ימשיך בתפילתו, אך אם הוא נמנע מלהתחיל את ברכת המינים מונעים ממנו להמשיך להיות חזן, היות שחושדים בו שהוא מין. (אך אם התחיל וטעה, אין מונעים ממנו להמשיך להיות חזן:

משנה תורה להרמב"ם, , ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת כוהנים, הלכות תפילה פרק י, ג:  שליח ציבור שטעה ונבהל, ולא ידע מהיכן יתחיל, ושהה שעה–יעמוד אחר תחתיו.  ואם טעה בברכת המינים, אין ממתינין לו, אלא מיד יעמוד אחר תחתיו, שמא מינות נזרקה בו:  והוא, שלא התחיל בה; אבל אם התחיל בה, ממתינין לו שעה.  ולא יהא השני סרבן, באותה שעה.

ברכה זו סימלה את הנתק בין היהדות לנצרות בדורות הראשונים להופעת הנצרות, יחד עם עוד תקנות שנועדו לכך, כמו ביטול אמירת "עשרת הדברים" יחד עם קריאת שמע וכמו האיסור לעמוד בזמן קריאתם בתורה:

ברכות, ט, ב: דרב מתנא ור' שמואל בר נחמן תרוויהון אמרי בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום ומפני מה אין קורין אותן מפני טענות המינין שלא יהו אומרים אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני.

בשל רגישותה של הברכה, עבר נוסחה גלגולים רבים ושונים יותר מכל תפילה וברכה אחרת, הן פני חשש ממשי מתגובת הסביבה הלא-יהודית, והן מפני צנזורות של השלטונות.

בגניזה הקהירית התגלו נוסחי תפילה שלא עברו צנזור. בין נוסחאות אלו נמצא נוסח ארץ ישראל בו נכתב:

 "למשומדים אל תהי תקוה, ומלכות זדון מהרה תעקר, והנוצרים והמינים ברגע יאבדו, ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו. ברוך אתה ה' מכניע זדים".

הנוסחאות המקובלות כיום הן:

נוסח הספרדים:

לַמִּינִים וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה, וְכָל הַזֵּדִים כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ, וְכָל אוֹיְבֶיךָ וְכָל שׂוֹנְאֶיךָ מְהֵרָה יִכַּרֵתוּ, וּמַלְכוּת הָרִשְׁעָה, מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר, וּתְכַלֵּם וְתַכְנִיעֵם, בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִיעַ זֵדִים

נוסח אשכנז

וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה, וְכָל הָרִשְׁעָה כְּרֶגַע תֹּאבֵד, וְכָל אוֹיְבֶיךָ מְהֵרָה יִכַּרֵתוּ, וְהַזֵּדִים מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וְתַכְנִיע בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִיעַ זֵדִים.

המושג "מינים" (במובן זה) נמצא מספר פעמים במשנה, ופעמים רבות בתלמוד ובמדרשים. הפרשנות היהודית פירשה בדרך כלל את המושג, כאשר הופיע אחרי המאה השלישית לספירה, כמתייחס לנוצרים. כך למשל מפרש רש"י (בדפוסים הבלתי מצונזרים) את דברי התלמוד הבבלי "מפני תרעומת המינים", שהכוונה לתלמידי ישו:

ברכות י"ב ע"א: סדר ברכות:  וקורין עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים.  א"ר יהודה אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין תניא נמי הכי ר' נתן אומר בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין רבה בב"ח סבר למקבעינהו בסורא א"ל רב חסדא כבר בטלום מפני תרעומת המינין אמימר סבר למקבעינהו בנהרדעא א"ל רב אשי כבר בטלום מפני תרעומת המינין:

גם חוקרים פירשו בחלק מהמקרים שכוונת חז"ל לנוצרים. במקרים אחרים מפרשים החוקרים את הביטוי ביחס לצדוקים, כגון לגבי משנה ברכות פ"ט מ"ה, "משקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד" משום שהצדוקים כפרו בעולם הבא. אולם ככל הנראה חז"ל קראו כך גם לכתות אחרות. במסכת סנהדרין פ"ד מ"ה הביטוי מתייחס כנראה לגנוסטים שנטו דואליזם: "אדם יחידי נברא; ומפני מה? שלא יהו מינים אומרין: הרבה רשויות בשמים". ריבוי הכתות בסוף  הביא את רבי יוחנן לומר כי "לא גלו ישראל, עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים". כלומר השימוש במושג "מין" כאן הוא במובן של כת יהודית שכפרה. חוקרים שאינם יהודים שוללים לעתים את הקשר נוצרים=מינים. מסופר על רבי אליעזר, שנתפס "על דברי מינות" (כלומר בידי מינים). למרות שניצל, הצטער על כך שנתפס וסירב להתנחם על ידי חבריו. בסופו של דבר התברר שהדבר קרה משום שרבי אליעזר נהנה ממה ששמע ממין אחד:

הציור "תחיית המתים" (1499) מאת לוקה סיניורלי

תוספתא, חולין, ב, ו (בבלי, עבודה זרה, טז, ב – יז, א): מעשה בר"א שנתפס על דברי מינות והעלו אותו לבמה לדון. אמר לו אותו הגמון: זקן כמותך יעסוק בדברים הללו.  אמר לו: נאמן דיין עלי. כסבור אותו הגמון שלא אמר ר"א אלא לו. ולא נתכוין ר"א אלא נגד אביו שבשמים.  א"ל: הואיל והאמנתני עליך אף אני כך אמרתי. אפשר שהסיבות הללו טועים בדברים הללו, הרי אתה פטור. וכשנפטר מן הבמה היה מצטער שנתפס על דברי מינות. נכנסו תלמידיו לנחמו ולא קבל. נכנס ר"ע ואמר לו: רבי אומר לפניך דבר שמא אין אתה מיצר. אמר לו: אמור. אמר לו: שמא אחד מן המינין אמר לך דבר של מינות והנאך.אמר לו: הן. א"ל: השמים, הזכרתני, פעם אחת הייתי מהלך באסתרטיא של צפורי, מצאתי איש כפר סכניא ואמר דבר של מינות והנאני. ונתפשתי על דברי מינות שעברתי על דברי תורה (משלי ה) הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה כי רבים חללים הפילה וגו'. שהיה ר"א אומר לעולם יהא אדם בורח מן הכיעור ומן הדומה לכיעור.

על פי התלמוד היו מחלוקות עם המינים לא רק בדואליזם האמוני של שתי רשויות, אלא גם בנושא של השגחה, קיום מצוות ותחיית המתים כמו כן, היו מקרים רבים של מחלוקות בדינים מסוימים, כשברובם עומד החשש שמא האדם הוא מין הכופר בתורה שבעל פה או עובד עבודה זרה. בכל המקרים הללו היו נוקטים חכמים צעדים חריפים כנגד מי שאפילו נחשד כמין, כולל נידוי וחרם.

ישו נפרד מהשליחים

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה

יהושע אפרון

יגאל עילם

השאר תגובה