סוגיות בתולדות עם ישראל ותרבותו 10

 המאה השביעית

קראן, איראן, ראשית המאה ה-16, פתיחת הקוראן, עיטורים בזהב וב-Lapis Lazuli

הקוראן

( القـُرْآن או القـُرْآن الكَريم – "הקוראן הנכבד"; בתעתיק: אלקֻראַאן) הוא ספר הקודש של דת האסלאם.

ככל הנראה קשורה המילה "קוראן" לשורש השמי ק.ר.א, הנקשר עם קריאה. דומיננטית היא הקירבה בין מילה זו, למילה העברית "מקרא", אשר גם היא מכוונת לקאנון דתי עליון – היהודי, הוא התנ"ך.

על פי המסורת המוסלמית, הקוראן הוא ההתגלות האחרונה של דברי אללה לבני האדם. הוא הורד אל מוחמד, נביא האסלאם, פסוקים-פסוקים (איאת) במהלך תקופה של 22 שנה, בידי המלאך ג'יבריל (جبريل – המזוהה בדרך-כלל עם המלאך גבריאלבמסורת היהודית-נוצרית).

מעמדו של הקוראן באסלאם הוא דברי אלוהים חיים, ולא עלילה שנכתבה בידי אדם. כמו דברי הנביא בשם אלוהים, גם הקוראן הוא מחשבה, אמירה וציווי אלוהי ואין עליהם עוררין. במהותו הקוראן הוא אסופת האמירות של אלוהים אל האנושות באמצעות הנביא והערבים. בתחילת הציטוט מן הקוראן נהוג לומר: "אמר אללה הנעלה", או "אמר לשליח" (=לנביא מוחמד).

הקוראן נישא בצורת נאומים מפי מוחמד למאמיניו, והועלה על הכתב בנוסחו הסופי רק בשנת 650 לספירת הנוצרים (תאריך משוער), בימי הח'ליף השלישי עת'מאן בן עפאן (عـُثْمان بْن عَفان). מוחמד עצמו נפטר בשנת 632 לספירה. עד לימי עת'מאן הועבר הקוראן בעל-פה לפי כמה מסורות שזכרו כמה מתלמידיו של מוחמד. עת'מאן חשש כי מעבירי הקוראן לא יספיקו להעבירו לדור הבא לפני מותם, וכמו כן התעורר חשש כי ריבוי המסורות יעורר מחלוקות. לפיכך, בזמנו של הח'ליף עת'מאן קובץ נוסח אחיד ויצאה פקודה להשמיד את כל הנוסחים האחרים. במקורות המוסלמים, בעיקר בפרשנות, נשמרו קריאות שונות של מילים ופסוקים בקוראן, שהופיעו כביכול בנוסחים הלא-עת'מאניים.‏‏ הנוסח העת'מאני של הקוראן הוא הנוסח המקובל כיום.

דף קוראן מאלאנדלוס (ספרד המוסלמית) מהמאה ה-12

הקוראן מחולק ל-114 פרקים, שכל אחד מהם קרוי סורה (سورة, ברבים: סווַ‏ר) (מקור המילה אינו ברור; השערה מקובלת היא המילה "שורה" המקבילה ל"פסוק" בתנ"ך, ונראית סבירה משום החלפה שכיחה בין האותיות ש בעברית ו-ס בערבית). לכל סורה ניתן שם, שבדרך-כלל אינו מעיד על תוכנה. סידור הסורות המקובל הוא טכני – מהסורה הארוכה ביותר עד הסורה הקצרה ביותר, אם כי יש חריגות משיטה זו (שיטה דומה שימשה גם בעריכת המשנה). במסורת המוסלמית נהוג גם סידור חלופי, על פי המועד שבו הורדה כל סורה אל מוחמד, מועד שנקבע על-פי פרשנות חכמי האסלאם בדורות שונים. נהוג לחלק את הסורות בקוראן לשתי תקופות מבחינת זמן הופעתן: סורות של מכה(مكـّيـّة) וסורות של מדינה (مدنيـّة). הראשונות נכתבו בעת שמוחמד התגורר במכה, ואילו האחרונות לאחר שהיגר לאל-מדינה (אם כי חלק מהאחרונות נישאו כנאומים במכה לאחר כיבושה בידי מוחמד ומאמיניו). הסורות של מכה, שהן המוקדמות יותר מבחינה כרונולוגית, נמצאות בדרך-כלל בסוף הקוראן, כיוון שהן קצרות יותר ונושאות אופי פיוטי ("לשון סג'ע"). הסורות של מדינה, שהן ארוכות בדרך-כלל, נושאות אופי יותר משפטי, וכוללות חוקים, דינים, פולמוסים גלויים עם דתות אחרות, וגם אזכורים לסיפורי ההתנ"ך והברית החדשה.

כל פסוק בקוראן מכונה (איה) (آية), מילה שפירושה בערבית "נס" או "מופת". לפני כל הסורות, למעט אחת, מופיעה ה"בסמאללה", ביטוי שפירושו "בשם אללה הרחמן והרחום" (بسم الله الرحمن الرحيم). ביטוי זה אינו נמנה כפסוק, למעט בסורה הראשונה, שבה הוא נחשב לפסוק הראשון. מוסלמי שמצטט מן הקוראן מקדים את הביטוי הזה לציטוט (אף כשאינו מצטט סורה שלמה), בדרך כלל בתוספת "אללה יציל מהשטן הארור" ("أعوذُ باللۃ منَ ألشيطأن الرجيم") ומסיים את הציטוט במילים: "דברי אללה העצום הם אמת" (صدّق الله العظيم). יש מסלמים הנוהגים להקדים גם לדברים של חול (נאומים חשובים וכו'…) את ה"בסמאללה" או אפילו את כל הסורה הראשונה, "סורת אלפאתחה".

עמוד קוראן מהמאה השמינית או המאה התשיעית.

בראש חלק מהסורות מופיעים צירופי אותיות חסרי-פשר (למשל: الم, يس, طه ועוד). המסורת המוסלמית רואה בהן "אותיות מסתוריות", ויש מוסלמים הטוענים כי הן מרמזות על מועד "יום הדין". חוקרי האסלאם משערים כי מדובר בסימני עריכה שנעשו בשעת העלאת הקוראן על הכתב, אולם אין הוכחה חד-משמעית להשערה הזאת.

הקוראן כתוב בעיקרו בפרוזה, אולם חלקים גדולים ממנו כתובים בסגנון המכונה בערבית "סג'ע" (سجع). ניתן לתאר את הסגנון הזה כ"פרוזה מחורזת", כלומר פסוקים הכתובים בלא משקל, אבל מתחרזים זה בזה. משערים שזה היה סגנון הנאום המקובל באותה תקופה. יש גם כמה סורות הכתובות כפיוטים. יש בקוראן תופעות דקדוקיות שאינן קיימות בערבית הספרותית המקובלת היום, ומקורן כנראה בניב הערבי של העיר מכה באותה תקופה.

הסורה הראשונה, המכונה "סורת אלפאתחה" (سورة الفاتحة, קרי: סורת הפתיחה), נמצאת בראש הקוראן מפאת חשיבותה, אף על פי שהיא קצרה יחסית ושייכת לסורות של מכה. סורה זו משמשת כבסיס לתפילה המוסלמית (צלאת). בסורה זו שבעה פסוקים, ועניינה דבקות באללה וביום הדין.

בשם האל הרחמן והרחום

השבח לאל רבון העולמים

הרחמן והרחום

המולך ביום הדין

אותך נעבוד ובך נסתייע

הנחה אותנו בדרך הישרה

דרכם של אלו אשר הענקת להם את חסדך,

סורת אל עלאק, ההתגלות הראשונה אל מוחמד

הסורה השנייה בקוראן, שהיא הארוכה ביותר, מכונה "סורת אלבקרה" (سورة البقرة, קרי: סורת הפרה). זוהי סורה מהסורות של מדינה, ובה 286 פסוקים. הסורה הזאת כוללת את הדינים העיקריים של הדת המוסלמית.

היות שהקוראן אינו מסודר על פי סדר ההתגלות, אלא לפי סדר טכני, נוהגים המפרשים (مفسرون, "מוּפַסירוּן") לומר כי הפסוק המאוחר מבטל (תעתיק: נאסח') את המוקדם, המבוטל (מנסוח'), וכך גם יש בידם כלי נוח לפתרון סתירות בין פסוקים (איאת) ופרקים (סֻוַר) בקוראן.

על-פי האמונה המוסלמית, הקוראן הוא דבר אלוהים. על כן התנהל באסלאם ויכוח תאולוגי בשאלה האם הקוראן "קדמון (בא מן הנצח, או בערבית: أزلي "אזלי") או שהוא נברא. במילים אחרות, האם הקוראן נברא בידי אללה כמו כל ישות אחרת בעולם, או שמא הוא היה קיים מאז ומעולם כמו אללה עצמו. הרציונליסטים שבין חכמי האסלאם בימי הביניים, בעיקר אנשי זרם המעתזלה  (المعتزلة) טענו כי מההנחה שהקוראן קדמון עולה כי הקוראן הוא מעין אל בפני עצמו, ולפיכך אללה אינו האל היחיד, דבר שהוא בגדר כפירה (شـِرْك "שִרְכ" – שיתוף, במובן של שיתוף אלים אחרים בפולחן, כפי שהיה מקובל בטרם האסלאם). לפיכך הם טענו שהקוראן הוא נברא. כנגדם טענו חכמי אסלאם אחרים, כי הקוראן הוא תואר של אלל