ימי הביניים – לא מה שחשבתם 11

 

פגישה מס' 11 (29  בנובמבר 2009)

 

הרנסנס של המאות ה-12 וה-13

ומה קורה בינתיים במזרח?

ירידת בית עבאס

העבאסים העבירו את בירתם לעיראק, ראשית בכופה, ואחר כך בבגדאד. בתקופתם נכתבה מחדש ההיסטוריה לכדי צורה אנטי-אומיית, זאת כדי לבסס את זכותם לשלטון. במהלך שלטונם של העבאסים התפתחו הקשרים התרבותיים עם האזורים הפרסיים שתחת שליטת האימפריה, והייתה הפרדה מסוימת בין השלטון הדתי לזה המדיני. "תור הזהב" העבאסי הוא בתקופת הרון אלרשיד (786 – 809). בתקופה זו הייתה העדפה תרבותית של ה"מזרח", תרבות השלטון הפרסית, עם השפעה על הספרות. המאבק התרבותי בין משכילים ממוצא פרסי לערבי נקרא ה"שוּעוּבּיה". את ההשפעה הפרסית הביאו הבּוַּיהים, ששלטו בבגדאד מ-945.

שבטים תורכים במשתה צייד

האימפריה הגיעה לכדי משבר במאה התשיעית עקב המצב הכלכלי-חברתי. הפרובינציות התנתקו והפסיקו לשלם מסים, ובמרכז האימפריה החלו מרידות שהפריעו לחקלאות. המשבר הכלכלי הוא שמנע את האימפריה מלהילחם בבויהים ולאחר מכן בטורקים. עם החלשות האימפריה החלו חדירות נוספות של שבטים תורכים (אלה הם שבטים בערבות אסיה התיכונה, שהתאסלמו בעבר). במאות התשיעית והעשירית היו שושלות לוחמות בגבולות האימפריה הצפון מזרחיים שכבשו אזורים קטנים. השפעה תורכית אחרת הייתה דרך הממלוכים. ההשפעה התורכית החשובה ביותר הייתה עם כניסת הסלג'וקים, שנטלו את השליטה בבגדאד מן הבויהים ב-1055. הם שלטו ברחבי האימפריה כאשר תחתם כיהן ח'ליפה עבאסי בעל סמכויות סמליות. השליטה הסלג'וקית בפרובינציות נחלשה עם עליית גורמי כוח מקומיים ועם מאבקים בביזנטים במערב ובמונגולים במזרח. צאצאי הסלג'וקים יקימו את האימפריה העות'מאנית.

קשתים מונגולים רכובים

היבט נוסף של היחלשות השלטון המרכזי ניתן לראות בכך שבשנים 910-1171 התקיימה שושלת ח'ליפים שיעית-איסמעילית נפרדת במערב האימפריה, השושלת הפאטמית שמרכזה היה בקהיר.

המונגולים, בראשות הולגו חאן, נכדו של ג'ינגיס חאן, כבשו את בגדאד מידי הסלג'וקים וביטלו את הח'ליפות העבאסית בשנת 1258. אחד מצאצאי העבאסים ברח למצרים ושמר על תוארו תחת חסות הממלוכים שם, אך בכך הגיעה לידי סופה הח'ליפות בבגדאד, שהייתה מרכז האימפריה.

המונגולים המשיכו לשלוט באזור עד 1336. בתקופה זו התרבו מאבקים פנימיים על הירושה ומאבקים חיצוניים עם הממלוכים. מנגד, עלתה שושלת העות'מאנים, אשר התחילה לכבוש אזורים בצפון האימפריה, בעוד שהממלוכים כובשים אזורים בדרומה. החברה הצבאית הממלוכית התפתחה, והשושלות שלה שלטו במצרים בשנים 1250-1517. ב-1260 חודשה הח'ליפות העבאסית בקהיר, אולם כל סמכויות הח'ליף הועברו לסולטאן הממלוכי. במהלך המאה ה-14 המונגולים התאסלמו ונטמעו באוכלוסייה המקומית, והממלוכים כבשו את כל השטחים שהיו בעבר תחת הח'ליפות הבגדאדית.

בשנת 1453 העות'מאנים כבשו את קונסטנטינופול וב-1517 את מצרים מידי הממלוכים, ובכך נוצרת האימפריה העות'מאנית.

מדרסת אלאזהר בקהיר

הפאטִמים

מוצאם של הפאטמים הוא תוניסיה של ימינו,השושלת נוסדה בשנת 909 על ידי עבדאללה אלמהדי , שטען לזכות לשלטון על בסיס קשר הדם שלו לנביא מוחמד, דרך בתו של הנביא פאטמה (ומכאן שמה של השושלת) ובעלה עלי אבן אבו טאלב בן דודו של הנביא והאמאם השיעי הראשון. עד מהרה הצליח עבדאללה אלמהדי להשתלט על כל אזור מגרב, הכולל את שטחן של המדינות המודרניות מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. את בירתו הקים בעיר מהדיה בתוניסיה.

הפאטמים הגיעו למצרים בשנת 972, הדיחו את השושלת האח'שדית מהשלטון והקימו את בירתם החדשה בקהיר (ערבית: "אלקאהרה" – הכובשת, וגם שמו של כוכב מאדים בערבית, רמז להופעתו בשמי קהיר בעת הקמתה). הם המשיכו לכבוש את האזורים הסמוכים עד שביססו את שליטתם מתוניסיה עד לסוריה, ואפילו חצו את הים התיכון דרך סיציליה ועד לדרום איטליה. בכך הפכו הפאטמים לאחת השושלות המאיימות ביותר בהיסטוריה על שלטון הח'ליפות העבאסית.

תחת שלטון הפאטמים הפכה מצרים למרכזה של אימפריה שהשתרעה בשיאה על פני צפון אפריקה, סיציליה, ארץ ישראל, סוריה, חופי הים האדום באפריקה, תימן וחג'אז. מצרים שגשגה בימי הפאטמים ופתיחה רשת ענפה של נתיבי סחר לאורך הים התיכון והאוקיינוס ההודי שביססה את מעמדה של מצרים ככוח כלכלי בתקופת ימי הביניים המאוחרים.

בניגוד לממשלים אחרים באזור, המינויים הממשלתיים של הפאטמים נעשו על בסיס כישורים ולא על בסיס זכות ירושה. גם מוסלמים סונים יכלו להתמנות למשרות ממשלתיות, לצד איסמאעילים ושיעים אחרים. הסובלנות הדתית הקיפה גם דתות אחרות, ואפילו נוצרים ויהודים החזיקו במשרות רמות בממשלה בהתבסס על יכולותיהם. יוצא הדופן היחיד לכך היה  "האִמאם המשוגע", אלחאכם באמר אללה.

מסגד אלחאכם בקהיר

במחצית הראשונה של המאה ה-11, הזירים, השליטים הבֶּרבֶּרים ששלטו בצפון אפריקה בשם הפאטמים, הכריזו על עצמאות ועל מעבר לזרם הסוני האורתודכסי. במחצית השנייה של אותה מאה נאלצו הפאטמים להתמודד גם עם הפלישות התורכיות לאזור חוף הלבאנט ולסוריה, ולאחר מכן עם מסעות הצלב, ומצאו עצמם מבססים את שלטונם בתחומי מצרים בלבד. במאה ה-12 החלה המערכת הפוליטית הפאטמית להתערער, ומצרים נכבשה ב-1169 על ידיצלאח אלדין, שפעל בשליחותו של ן. בסופו של דבר, אחרי מותו של נור אלדין שנת 1174 השתלט צלאח אלדין לחלוטין על מצרים והשתמש בה כקרש קפיצה לשליטה בסוריה ובמרחבי הסהר הפורה, בראש השושלת הסונית האיובית.

קרב קרני חטין

האַיוּבּים

השושלת האיובית הייתה משפחת שליטים מוסלמים ממוצא כורדי. בני המשפחה היו פעילים במאות ה-12 וה-13 ובשיא כוחה שלטה על מצרים, סוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל וחצי האי ערב.. מייסד השושלת הוא אַ‏יוּבּ ואִילו נציגה המפורסם ביותר הוא צלאח אלדין, נכדו של איוב. צלאח אלדין מונה למושל מצרים בשירות אדונו, נור אלדין. עם מותו של אדונו בשנת 1174, מרד צלאח אלדין ביורשו והשתלט על מצרים. זמן קצר לאחר מכן השתלט גם על סוריה ומדינות נוספות. בחייו של צלאח אלדין עיקר המאמץ הופנה נגד השיעים במצרים ונגד ממלכת ירושלים הצלבנית. האימפריה המפוררת לא הצליחה להחזיק מעמד ונכבשה במהרה על ידי גורמים אחרים. הממלוכים תפסו את השליטה במצרים ואילו החלקים הצפוניים נפלו בידיהם של המונגולים. שטחים אחרים נתפסו בידי גורמים אחרים. את מקומם של האיובים במצרים תפסו המַמלוּכּים.

אביר רכוב בחימוש מלא – על לוחמים אלו התבססה עוצמת הצבא הצלבני

סוף תקופת הגאונים

גאון היה התואר של ראשי הישיבות סורא ופומבדיתא שבבבל ושל ישיבת ארץ ישראל, מאמצע המאה השביעית ועד אמצע המאה ה-12 תקופה הידועה בתולדות העם היהוןדי כתקופת הגאונים. הגאונים היו הסמכות ההלכתית העליונה, לא רק בבבל אלא בעם היהודי כולו. הגאונים עסקו בפירוש התלמוד כפי שקיבלו אותו מהסבוראים (וקודמיהם האמוראים), וקבעו על פיו הלכות חדשות. המונח "גאון" הוא קיצור של "ראש ישיבת גאון יעקב". כאשר מקור התואר הוא בפסוק בספר תהלים מז 5: "יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה".

בדרך כלל מינוי הגאון לראשות הישיבה נעשה לאחר התייעצות עם הגאון של הישיבה השנייה, עם חכמי הישיבה עצמה, עם ראש הגולה ולבסוף היה המינוי גם צריך לקבל את אישור של הח'ליפה השולט באותה עת. לעתים נבחר לתפקיד המועמד הראוי ביותר, לעתים בעל ותק וניסיון רב אך לעתים מונה מועמד שפשוט היה נוח לראש הגולה. על רקע ניגוד האינטרסים הזה פרץ לעתים סכסוך בין חכמי הישיבות ובין ראש הגולה, כאשר כל אחד מהצדדים מינה גאון משלו. בנוסף לידע מעמיק וכושר ניהולי, גם ייחוס משפחתי סייע לקבלת מינוי לגאון – מרבית הגאונים נמנו עם שש או שבע משפחות חלקן אף היו מיוחסות לדוד המלך.

תקופת הגאונים יצרה ז'אנר ספרותי חדש, ספרות השו"ת. בגלל המרחק הגאוגרפי הגדול בין הקהילות בגולה, המציאות השלטונית המשתנה והקושי להבין את התלמוד שנפוץ ללא פירוש, נתקלו היהודים במקומות פזוריהם בבעיות הלכתיות  רבות. את בעיותיהם העלו על הכתב ושלחו אל הישיבות הגדולות בסורא ובפומבדיתא, והגאונים או תלמידיהם שלחו את תשובותיהם בחזרה. באופן הזה נוצרו חילופי מכתבים שיצרו את ספרות השו"ת. בידינו מצויות אלפי תשובות מתקופה זו, ועוד רבות נמצאות כנראה בגניזה הקהירית ובגניזות אחרות. יחד עם מכתבי השאלות שנשלחו אל הגאונים שלחו הקהילות שבתפוצות גם סכומי כסף לקיום מרכז החקיקה בבבל.

הצלחתם של הגאונים בהפצת התלמוד וההלכה הפסוקה ובהטמעתם בכל תפוצות ישראל הביאה, באופן פרדוקסלי, לירידה בכוחם, עם התפתחותם של מרכזי חקיקה במקומות נוספים, כגון קירואן שבתוניסיה, קורדובה שבספרד, מגנצה בלותרינגיה ועוד. לכך נוספו שקיעת הח'ליפות בבגדאד, ירידת כוחה הכלכלי של יהדות בבל וגזירות של השלטונות בבבל, וכן הכיבוש הצלבני בארץ ישראל. כל אלה הביאו לסוף מוסד הגאונות בארץ ישראל בסוף המאה ה-11 ובבבל באמצע המאה ה-12. עם פיזור הסמכות ההלכתית ברחבי העולם היהודי התחילה תקופת הראשונים.

 

דף מן הגניזה ובו כתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם

מרכז יהודי במצרים – הרמב"ם

בשנת 1148, כשהיה הרמב"ם בן עשר, נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה שבספרד בעקבות פלישתם של המוואחדון מצפון אפריקה ורדיפתם את יהודי האזור. לאחר מסע נדודים שארך כעשר שנים, ניסתה המשפחה להתיישב בעיר פס שבמרוקו, אך גם שם לא האריכו ימי שלוותם. הקנאות המוסלמית הלכה והתגברה, ומרוקו הפכה למקום סכנה עבור היהודים. רבי מימון ומשפחתו עלו אפוא לארץ ישראל, אך גם בה לא התאקלמו כראוי, וכעבור חמישה חודשים ירדה המשפחה והשתקעה במצרים. תחילה התגוררה המשפחה באלכסנדריה, וכעבור שנים ספורות עקרה לפֻסטאט, פרבר של קהיר. שם נשא הרמב"ם אשה ושם גם נולד בנו היחיד, אברהם (1186- 1238). כתבי יד רבים של הרמב"ם נתגלו בגניזה הקהירית שבפסטאט.

שנים רבות התפרנס הרמב"ם, שהיה מנהיגה  של קהילת קהיר, מהשקעת כספיו בידי אחיו, דוד, שהיה בעל ספינה וסחר באבנים יקרות, אך לאחר שנספה האח בטביעת ספינתו בשנת 1177 לערך (דבר שגרם לרמב"ם לאבל כבד וכתוצאה מכך נפל למשכב במשך שנה שלמה), נאלץ הרמב"ם להתפרנס מיגיע כפיו, והפך לאחד מטובי הרופאים בקהיר. את ידיעותיו הרפואיות שאב הרמב"ם מהספרות היוונית הקדומה, בעיקר מכתבי הרופא והסופר היווני גלנוס ומכתבי רופאים מוסלמים.

בשל מומחיותו הרבה ברפואה, החל הרמב"ם בשנת 1185 לשמש רופאו של הווזיר אלאלפצ'ל, המשנה למלך, ומאוחר יותר אף של המלך צלאח אלדין ושל בנו אלאפצ'אל. כתוצאה מכך, בילה חלק ניכר מזמנו בארמון המלוכה. סיפורים עממיים רבים עוסקים בתקופה זו בחיי הרמב"ם, וברקעם נמצאים תככי החצר וקנאת השרים המוסלמים ברופא היהודי המצליח.

דיוקנו הנפוץ של הרמב"ם, המבוסס על תמונה, ככל הנראה דמיונית, מן המאה ה-18

מלבד עבודתו בחצר המלך, העניק הרמב"ם מזור להמונים שצבאו על דלתותיו, יהודים ונכרים כאחד. המשורר הערבי אלסעיד אבן סינא אלמולך כתב עליו:
"גלנוס ריפא את הגוף/ והרמב"ם גוף ונפש./
ידיעותיו קנו לו שם כרופא הדור/ הוא ידע לשכך את כאב הבערות/
לוּ באה הלבנה לידיו/ היה מרפא את כתמי פניה…/"

במקביל לעבודתו הרפואית, עסק הרמב"ם בכתיבת ספריו היסודיים. כן היה פוסק ומנהיג לקהילה היהודית. שמו יצא למרחוק ונשלחו אליו שאלות רבות בהלכה ובאמונה מכלל יהדות התפוצות. אחת הקהילות שעמדה עמו בקשר רציף הייתה קהילת תימן, שקיבלה על עצמה את הרמב"ם כפוסק וכמנהיג. בעקבות הפרעות הקשות שנערכו בתימן, כתב הרמב"ם את איגרתו המפורסמת איגרת תימן, בה הוא מדריך אותם בעקרונות האמונה.

תפארת גדולתו, וגולת הכותרת של הגותו ההלכתית היא יצירתו המונומנטלית משנה תורה או כפי שנקראה בפי הרבים שהתקשו לקבל את נועזות השם "משנה תורה" כשני לתורה ובחרו בשם: היד החזקה (על שם י"ד, 14, הספרים שבחיבור). השם שבחר הרמב"ם לספרו – "משנה תורה" – מתבאר בדבריו בהקדמתו לספר: "לפיכך קראתי שם חיבור זה "משנה תורה", לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".

ציון דרך משמעותי ביותר הוא ספרו הפילוסופי הידוע מורה נבוכים (בערבית: "דלאלת אלחאירין"), שהפך לנכס צאן ברזל של הפילוסופיה היהודית. הרמב"ם החל לכתוב את החיבור, הכתוב בערבית-יהודית, בשנת 1187, וסיימו עד שנת 1191. בספרו זה, שנכתב במקורו עבור תלמידו – ר' יוסף בן יהודה, מתווה הרמב"ם את הדרך לאדם "הדתי הנבוך", שעיונו התורני והפילוסופי אינם מתחברים בידיו למקשה אחת. הספר "מורה נבוכים", כמו הגותו של הרמב"ם בכללה, הושפע במידה רבה מהתאולוגיה האסלאמית המכונה "כלאם", ובפרט מזרם המעתזלה, שדגל בהסברים לוגיים למצוות הדת ולמהות העולם, והסתייג מהסברים מיסטיים. "כלאם", כפי שמעיד שמה, שהוא תרגום לערבית של המונח היווני "לוגיקה", הייתה אסכולה ששאפה ליישב בין הפילוסופיה היוונית הקלאסית של אפלטון ואריסטו לבין עקרונות הדת ההמונותאיסטית. "מורה נבוכים" הוא מעין גרסה יהודית של הניסיון הזה, אלא שבניגוד לכלאם, שהכפיפה את מסקנותיה הלוגיות לעמדות הדת הקבועות מראש וקבעה על פיהן את הנחות היסוד שלה, עבד הרמב"ם בכיוון ההפוך והכפיף את פירושי הטקסטים המקודשים להיגיון. טענתו התאולוגית הייתה, שכיוון שמקור התבונה האנושית ומקור הטקסט המקודש הוא אחד – האל, לא תיתכן סתירה אמיתית ביניהם.

הפילוסוף והתאולוג אבן סינא

בשונה מהאופן המתון למדי שבו התקבל  "משנה תורה", היחס אל הספר "מורה נבוכים" בקהילות היהודיות היה אמביוולנטי. היו שהחרימו ואף שרפו את ספריו, בטענה שיש בהם דברי כפירה. היו כאלו שביקרו את השפעתו היתרה של אריסטו והפילוסופיה היוונית בכלל, עליו ועל הגותו, והתנגדו לשיטת הרמב"ם של "קבל האמת ממי שאמרה". הספר, שהשתלב בהגות המוסלמית של התקופה, התקבל טוב יותר בקרב יהודי ארצות האסלאם מאשר בקרב יהודים אשכנזים, שלא הכירו את ההגות המוסלמית ועסקו פחות בפילוסופיה. ל"מורה נבוכים" נודעה גם השפעה רבה על הוגים נוצרים באירופה, בפרט תאולוגים נוצרים שהתעניינו בפילוסופיה היוונית הקלאסית, ובאופן שבו היא נתפסת בקרב מאמינים מונותאיסטים.

הרמב"ם, שנודע כרופא מומחה ומפורסם, כתב ספרות עניפה במדע הרפואה. בספריו דן הרמב"ם במגוון רחב של בעיות רפואיות. ספריו מבוססים על ניסיונו העשיר ברפואה, על ספרי קודמיו ואף על חכמי התלמוד, שהיו בעלי ידע רפואי נרחב. עם זאת, באותם מקומות שחז"ל תלו תסמינים מסוימים בשדים ורוחות, משמיט הרמב"ם את דבריהם. ספריו הפכו לאבן יסוד בלימודי הרפואה בדורות שלאחריו.

מיניאטורה משל ז'אן מיילו (Miélot), המציגה מעתיק כתבי יד בעת עבודתו

הרנסנס של המאה ה-12 באירופה: יסודה של תרבות הספר

לתרבות הספר המערבית כמה וכמה שורשים, ואולם מבחינה מסוימת תופסת המאה ה-12 מקום מיוחד בתולדותיה, מסיבות שיתבררו מיד. התרבות היוונית שכמעט והצליחה להגיע לידי השפעה תרבותית עולמית, נחנקה בידי התרבות הפרגמטית של רומא ואחריה בידי הכנסיה הנוצרית. כך, באלף השנים הראשונות של ימי הביניים, הספר (הכתוב ביד) שימש באירופה הנוצרית בעיקר באירועים הקשורים בפולחן הדתי. מנקודת המבט של הבנת מהות הטקסט, הטקסט הדתי הצטמצם בעצם לרישום של דברים שנאמרו מפי מקורות הקשורים ישירות אל בורא העולם. לאמיתו של דבר, הכתב האלפביתי, שהיה אמנם בשימוש באירופה מאז המאה ה-6 לפנה"ס, שימש בתקופה האמורה, בעיקר, אם לא אך ורק, לרישום צלילי הדיבור. בימי הביניים, כאשר נזירים למדו מן הטקסט, היה עליהם לקוראו בקול-רם כדי לשמוע את הדברים ולהבינם. הקריאה הדמומה הייתה תופעה בלתי מוכרת באירופה באותם הימים. לדוגמה, אורליוס אוגוסטינוס, בן המאה ה-4, מספר ב"וידויים" שלו בתדהמה על מורו, הבישוף אמברוזיוס ממילאנו, שקרא ספרים בדממה. במאה ה-12  חלו מספר התפתחויות תרבותיות שהביאו את חוקרי ימי-הביניים לקרוא למכלול התופעות הללו  בכינוי "רנסנס". ליתר דיוק מדובר ברנסנס השני, שכן במאה ה-9, שכונתה על-ידי חוקרי ימי-הביניים בשם "הרנסנס הראשון", עורר הקיסר קרל הגדול) קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מהפכה תרבותית ברחבי אירופה הנוצרית. תרומתו העיקרית היא בכך שפיתח את אותיות כתבי-היד לכתיבה של טקסטים, הכניס את ההפרדה בין המילים הכתובות לשגרה בכתיבה בלטינית, דאג להקמת בתי-ספר לכתיבה ולקריאה, והכריח את כל הכמרים והנזירים (שהיו נבערים מדעת) ללמוד קרוא וכתוב. הרנסנס השלישי, המוכר לנו יותר, הנץ במאה החמש-עשרה במקביל או בעקבות המצאת הדפוס.

העתקת ספרים התבצעה במנזרים

ההתרחשויות שניתן להצביע עליהן בהקשר לעניינינו, שבעקבותיהן הפך הכתב למרכיב חשוב בהתפתחות התרבות האנושית מן המאה ה-12 ואילך:

א. ידיעת הכתיבה והקריאה:

הוראת הכתיבה והקריאה הורחבה לציבור רחב ולא הצטמצמה רק לכמרים ולנזירים.

התגלתה הקריאה הדמומה – כקריאה שמטרתה חשיבה על הדברים הכתובים ולא רק האזנה אל הדברים שנכתבו. מן המאה ה-12, נתפס הטקסט כפיגום לחשיבה ולא כרשם קול של דיבור.

ב. התפתחות הידע המדעי:

בעקבות המגע עם תרבות האסלאם, הידע המדעי והגישה המדעית שפותחו על-ידי חוקרים בתרבות האסלאם (מתמטיקה, אופטיקה ועוד) על בסיס התרבות היוונית הקדומה,  הגיעו אל אירופה הנוצרית והתקבלו בה בברכה.

ג. התרחבות ההשכלה:

במאה ה-12, נוצר באירופה "רעב" לידע שהוביל להקמת האוניברסיטאות הראשונות. בשנת 1219 נבנתה האוניברסיטה המערבית הראשונה בבולוניה ובמהלכה של המאה ה-13 נבנו עוד ארבע אוניברסיטאות ברחבי אירופה. באוניברסיטאות אלה לימדו לא רק את מקצועות הדת אלא גם רפואה, אופטיקה ואסטרונומיה.

תורגמו כל היצירות היווניות, הרומיות והערביות ללטינית מן הערבית  על-ידי מתרגמים יהודים, מוסלמים ונוצרים. למתרגמים היהודים הייתה תרומה מכרעת בהחדרת התרבות היוונית המדעית לאירופה.

הוקם (בטולדו) בית-ספר למתרגמים הראשון מסוגו בעולם והחלה תקופה שבה הלכה והתרחבה "תרבות התרגום".

החלו לתרגם ספרים לשפות מקומיות באירופה והלטינית איבדה את מעמדה כשפת התרבות הבלבדית.

התבסס  תפקידו של כותב הספר כמחבר מקורי ולא רק כמעתיק, או כמפרש.

הוחל בכתיבת  ספרים חילוניים, כולל ספרות יפה.

נשמעו לראשונה במסגרות הדתיות הנוצריות רעיונות על תפקיד התבונה האנושית האישית ועל הכרחיות הביקורת התבונית בקבלת מרות האמונה.

נכתב (על ידי הכומר היו, מכנסיית ויקטור הקדוש בפריז) ספר הלימוד הראשון העוסק בלמידה על-ידי קריאה מספרים, והוא פותח במשפט: "מכל הדברים שיש לשאוף אליהם, הראשון הוא החוכמה". היה זה הכומר היו שקבע כי  הקריאה היא פעילות מוסרית ולא פעילות טכנית וחובה ללמוד אותה כחלק מן הדוקטרינה הדתית של החובה האוניברסלית ללמוד. לדעתו "הבורות נובעת מחולשה ואולם הבוז לידיעה נובע מרצון מרושע".

כך התפתח רעב לספרים, שהוליד את הצורך בהפקה אינטנסיבית של ספרים.  הספרים וידיעת הכתיבה והקריאה קיבלו מעמד מיוחד בתרבות המערבית והפכו לעמודי התווך של ההוראה והלמידה, וכל זה קרה כמה מאות שנים לפני המצאת מכבש התווים הניידים של גוטנברג. המצאתו של גוטנברג, במאה ה-15 נפלה אם כך על קרקע בשלה והייתה תולדה הכרחית של השינויים התרבותיים האלה. עיקרו של העניין הוא בכך שתרבות הספר, המוכרת לנו היום, נולדה והתפתחה באירופה בעיקר בשל מפגש התרבויות – המוסלמית עם הנוצרית, ולא פעם בתיווכה של היהדות – ולא עקב המצאה מחודשת של מכונה (מכונת הדפוס) שבמקורה הומצאה למעשה, על-ידי הסינים עוד במאה ה-11.

חדר העתקת ספרים (סקריפטוריום)

מסדרי האביונים

מסדר הפרנציסקנים

מסדר הפרנציסקנים הוא מסדר אשר הוקם בשנת 1209 על ידי פרנציסקוס מאסיזי (1182 – 1226). השם הלטיני הרשמי של המסדר הוא Ordo Fratrum Minorum – מסדר האחים הקטנים.

פרנציסקוס היה בן העיר אסיזי שבאיטליה, בנו של סוחר בדים עשיר שסחר עם צרפת. לאחר ששמע דרשה שהותירה בו רושם עז, החליט לתרום את כל הסחורה שהייתה בידו לכנסייה. החלטה נמהרת זו קוממה עליו את אביו, שבסוף עימות נישל אותו מירושתו. פרנציסקוס, בתגובה, נמלט לכנסייה ובה התפשט מבגדיו והצהיר שהוא אינו בנו של אביו יותר, אלא בנו של אביו שבשמיים. לאחר מכן טיפל במצורעים, עד שעל פי האגדה שמע בכנסייה את הפסוקים שהפכו להוראה המחייבת של חייו: המחייבת של חייו: לֹא־תִקְחוּ זָהָב וְלֹא כֶסֶף וְלֹא נְחשֶׁת בַּחֲגוֹרֵיכֶם׃ וְלֹא תַרְמִיל לַדֶּרֶךְ וְלֹא שְׁתֵּי כֻתָּנוֹת וְלֹא נַעֲלַיִם וְלֹא מַטֶּה כִּי־רָאוּי לַפֹּעֵל דֵּי מִחְיָתוֹ׃ וְכָל־עִיר וּכְפָר אֲשֶׁר תָּבֹאוּ שָׁמָּה דִּרְשׁוּ מִי הוּא הָגוּן לָזֶה בְּתוֹכָהּ וְשָׁם שְׁבוּ עַד צֵאתְכֶם׃ וּבְבוֹאֲכֶם אֶל־הַבָּיִת שַׁאֲלוּ־לוֹ לְשָׁלוֹם׃ וְהָיָה אִם־הָגוּן הַבַּיִת יָבוֹא עָלָיו שְׁלוֹמְכֶם וְאִם־אֵינֶנּוּ הָגוּן שְׁלוֹמְכֶם אֲלֵיכֶם יָשׁוּב׃ וְכֹל אֲשֶׁר לֹא־יְקַבֵּל אֶתְכֶם וְלֹא יִשְׁמַע לְדִבְרֵיכֶם וִיצָאתֶם מִן־הַבַּיִת הַהוּא וּמִן־הָעִיר הַהִיא וּנְעַרְתֶּם אֶת־עֲפַר רַגְלֵיכֶם. (הברית החדשה, מתי, י, 9–14). בעקבות הדרשה החליט להקדיש את כל חייו לעוני ודלות. עטוי במלבוש מחוספס וקשה, יחף וללא כסף, הוא החל להטיף לחרטה.

פרנציסקוס מאסיזי בסוביאקו, איטליה

במהרה הצטרף אליו בן עירו, אשר תרם את כל כולו לעבודה. בתום שנה הגיעו מספר חברי האחווה ל-11 איש. הם התגוררו בבית מצורעים נטוש ליד אסיזי, אך בילו חלק ניכר מזמנם במסעות דרך האזור ההררי של אומבריה, בעודם עליזים ושרים ובכל זאת משפיעים עמוקות על שומעיהם בתוכחתם הרצינית. חייהם היו נזיריים, אף שמנהגים אלו כנראה לא קבועים בחוק הראשון שפרנציסקוס קבע, שמכיל רק אוסף של קטעים מקראיים המדגישים את חובת העוני והדלות. חברי האחווה לא עבדו, ובאקט של השפלה מודעת חיו על קיבוץ נדבות.

האחווה מאסיזי הצליחה לקבל את אישורו של ההאפיפיור אינוקנטיוס השלישי, בעיקר בשל כשרונו הפוליטי של פרנציסקוס עצמו, ויכלתו לשכנע את האפיפיור שאינו מהווה איום, אלא יתרון. האפיפיור קיווה שנזירים עניים שנאמנותם נתונה לכנסייה הקתולית יסייעו למאבק בכתות המינות שקראו תיגר על הכנסייה בשל עושרה המופלג והתרחקותה מרעיונותיו הרדיקליים של ישו עצמו. ואמנם, הפרנציסקנים עשו לכנסייה שירות תעמולתי גדול, אך גם היו ליסוד חתרני.

בניגוד לנזירים אחרים, הרשה התקנון הפרנציסקני לנזירים לשוטט בערים ובכפרים ולא הסתגרו במנזר. במסדר היו חברים גם נזירים, שלא עברו הכשרה נזירית או סמיכה לכמורה, אך הם הורשו להטיף (המסדר פיתח שיטות הטפה חדישות ויעילות ואף מדריכי הטפה לנזירים נודדים). חברי המסדר התנכרו לעולם הזה ופירשו באופן מילולי ביותר את הוראתו של ישו לא להתכונן ליום המחר ("הבשורה על-פי מתי", פרק ו'). בספר הסיפורים של המסדר מסופר שפרנציסקוס אפילו לא הרשה למבשלים להשרות עדשים ליום המחר בשל הוראתו של ישו. קנאות זו הציגה את המסדרים האחרים באור לא מחמיא, ואף שפרנציסקוס שב והכריז על נאמנותו לכנסייה, הייתה במעשיו ביקורת על עושרה של הכנסייה ועל כוחה הפוליטי הרב.

פרנציסקוס עוזב את אביו

אחיו של המסדר מאופיינים בשמחתם ובחיצוניותם הצנועה. סיפורים רבים מתארים את אהבתו של פרנציסקוס לכל מה שברא האל. במיוחד ידוע הסיפור על הפעם שפרנציסקוס הטיף לציפורים, כדי לגאול את נשמתן. סצנה זו מונצחת גם בציורי הקיר של ג'וטו בכנסייה באסיזי.

אחד ממאפייניו הייחודיים של פרנציסקוס היה הדוגמה האישית. פרנציסקוס נחשב בעיני חסידיו לישו השב בשנית. פרנציסקוס הקפיד על תעניות וצומות תכופים, סירב להחליף את גלימתו והביא על עצמו מחלות רבות. בחייו סירב פרנציסקוס אף להקים כנסייה למסדר, והסתפק בכנסייה זעירה בעיר אסיזי (לאחר מותו הוקמה על הכנסייה הזעירה כנסייה גדולה ובה ציורים ידועים של ג'וטו).

שיא זיהויו עם ישו היה לקראת מותו, כאשר כששב ממקום ההתבודדות שלו באסיזי התברר שהוא נושא סטיגמטה – סימני הצליבה על כפות ידיו, כפות רגליו וצד בטנו. חסידיו של פרנציסקוס אמרו שבשל צניעותו סירב להודות בכך, אך מיד לאחר מותו מיהרו להפיץ את הבשורה. פולחן האישיות של פרנציסקוס הוא חסר תקדים בימי הביניים ומעמדו כגיבור הוביל לחיזוק מעמדו של פולחן הקדושים ושל ז'אנר חיי הקדושים.

בתום עשורים ספורים עוררה קנאותם של הפרנציסקנים ויכוח גדול, שהוכרע רק לאחר מותו של פרנציסקוס. עיקר הוויכוח נסוב על סירובם להחזיק ברכוש. אמנם, כל הנזירים ויתרו על רכוש, אך למעשה נהנו מ"עוני קיבוצי", ואף שכל הנזירים כיחידים היו נטולי רכוש, לעתים קרובות היה מנזרם עשיר למדי. הפרנציסקנים דחו הסדר זה, והשתמשו בנכסים שנרשמו על שם הכנסייה. עם התחזקות המסדר, הורה הוותיקן לחייב את הפרנציסקנים להחזיק ברכוש שבו השתמשו, בניגוד מפורש לצוואתו של פרנציסקוס. החלטה זו פיצלה את המסדר הפרנציסקני, והטהרנים שבמסדר נרדפו כמינים.

לאחר הקמת האינקוויזיציה תפסו הפרנציסקנים מקום חשוב ברדיפת מינים. המסדר הוקם מלכתחילה כדי להיאבק במינות, וברבות השנים ניצל את ניידותם של הנזירים הקבצנים למטרות חקירה והטפה בשירות האינקוויזיציה. תפקיד זה הקנה לחברי המסדר עוצמה ויוקרה רבים.

עם התבססות המסדר ועליית יוקרתו, הצטרפו אליו חסידים רבים. תנועה המונית זו הכניסה למסדר גם חסידים רבים שלא התאימו לרוחו המקורית. פרנציסקוס זילזל בהשכלה – הוא עצמו ידע לטינית בסיסית למדי, ולא עסק בפלפול סכולסטי אלא בחיי מעשה. ממשיכיו, לעומת זאת, תפסו מקום מרכזי בין המלומדים של האוניברסיטאות.

ברבות השנים תפסו הפרנציסקנים גם מקום בתעמולה קנאית נגד יהודים, מומרים וקבוצות שוליים אחרות, כמו זונות. בספרד היה לפרנציסקנים ולהטפתם האנטישמית בחיזוק האינקוויזיציה ורדיפת המומרים, (למרות שבמהלך מרבית שנותיה של האינקויזיציה שלטו בה הדומיניקנים).

סמל המסדר על אבן גיר אדומה מאסיזי שהובאה ממונטה סובסיו, אשר מעל אסיזי – סמל למבני הפרנציסקנים ברחבי תבל

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה

 

השאר תגובה