משיחיות ומשיחים

 

"משיח טרם בא, ואיני מאחל למשיח שיבוא. ברגע שמשיח יבוא – יחדל להיות משיח. כאשר תמצאו כתובתו של משיח בספר הטלפונים – אין הוא משיח יותר. גדולתו של משיח שאין כתובתו ידועה ואי אפשר להגיע אליו ואין יודעים באיזה אוטו הוא נוסע ואם הוא בכלל נוסע באוטו, או רוכב על חמור או טס על כנפי נשרים. אבל נחוץ משיח – על מנת שלא יבוא. כי ימות המשיח חשובים יותר ממשיח, והעם היהודי חי בימות המשיח, מצפה לימות המשיח, מאמין בימות המשיח, וזוהי אחת הסיבות העיקריות לקיומו של העם היהודי."

  דוד בן גוריון בפגישתו עם הסופרים  1949

דוד אוחנה, משיחיות וממלכתיות: בן -גוריון והאינטלקטואלים בין חזון מדיני לתאולוגיה פוליטית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב. המרכז למורשת בן גוריון, 2003, עמ' ט.

שער הרחמים, לפי מסורת יהודית עתיקה, דרכו יכנס המשיח לבית המקדש רכוב על חמורו

מיהו משיח

משיח היא דמות שעל פי מספר אמונות תביא גאולה, חמלה ותקווה לאנושות, ותשנה את פני העולם. היא מופיעה בדתות אחדות, כולל ביהדות.

ביהדות קיימת אמונה על פיה בשלב מסוים בהיסטוריה יופיע אדם, האמור לגאול את העולם ולהפוך את העולם לטוב יותר. אדם זה מכונה לרוב משיח, או "משיח בן דוד". על פי אמונה זו, יש לעולם שלב שני של גאולה. הרמב"ם היטיב לבטא אמונה זו בעיקר ה-12 מבין שלושה עשר העיקרים, שבו נאמר: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".

משיח הוא אדם, דמות משכמו ומעלה, אך לא יצור שמימי ולא יצור על-אנושי. משיח על-פי היהדות הוא ילוד אישה. המסורת המקובלת גורסת כי משיח פוטנציאלי מצוי בכל דור, והוא יהפוך למשיח ממש, אם ההשגחה העליונה תסבור שהדור זכאי לכך.

דמותו של המשיח ביהדות בדרך כלל חשובה פחות מרעיון הגאולה המצופה. המשיח הוא דמות המבצעת את הגאולה. בהשפעת הרמב"ם מנסה היהדות להמעיט בערכן של האמונות המשיחיות. הרמב"ם מצטט את דברי הגמרא, שגם בימי המשיח עולם כמנהגו ינהג, אבל לא יהיה שעבוד מלכויות.

בספרות היהודית החיצונית וכן בספרות ימי הביניים יש תפיסות שונות לגבי דמותו של המשיח. במדרשים שלנו יש לימות המשיח יסוד מעבר לחיי יום-יום ומעבר לתפיסה האנושית. בתפילות היהודיות אין מופיעה המלה משיח, אלא יש ביטויים כצמח דוד. בתפילת שמונה עשרה הנאמרת שלוש פעמים בכל יום חול הזכירו חכמי ישראל את הבקשה והצפייה לגאולה ולגואל בלא פחות משבע ברכות.

מקור המילה "משיח" מן השורש מ.ש.ח, שמשמעותו משיחת אדם בשמן המשחה, כביטוי טקסי לכניסתו לתפקיד רם מעלה. כך נקרא בבתורה הכהן הגדול "הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ", מפני שהוא נמשח בשמן המשחה. במקרא מתוארת גם משיחתם בשמן של מלכים, כמו שאול, דוד ושלמה ולפיכך דוד מכנה את שאול "מְשִׁיחַ ה'" ואף דוד עצמו מכונה פעמים רבות "משיח". בהשאלה, נאמר הכינוי "משיח" גם על הנשלח על ידי ה' לתפקיד כלשהו, כמו כורש מלך פרס "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ", כביטוי לכך שמלכותו זכתה לסיוע שמיימי כדי להשיב את עם ישראל לארצו ולכונן את בית המקדש השני.

בספרי הנביאים מוזכרת גאולת ישראל העתידית פעמים רבות, וזאת בהנהגת איש מסוים שאישיותו תעמוד במוקד הגאולה. כך מתאר ישעיהו הנביא את האיש ואת השגיו:

וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע ישי… וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה… וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים… וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע… וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ…. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים – אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ, וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד.

גואל עתידי זה נקרא "משיח" מספר פעמים במקרא, אם כי כולם שנויים במחלוקת פרשנית, האם מדובר על המלך העתידי או על אישיות היסטורית כלשהי (דוד המלך, או מי מצאצאיו).

דברי ישעיהו האמורים אודות "חוטר מגזע ישי" רומזים לכך שהגואל יהיה מזרע דוד המלך, בנו של ישי. כך גם בירמיהו: "בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח". וביחזקאל: "וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם". זאת, בהתאם לברכת יעקב לבניו, בה נאמר ששבט יהודה, שבטו של דוד, הוא הראוי למלוכה: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו", ובהתאם לשבועה שנשבע ה' לדוד, לפיה המלוכה מיועדת לו ולזרעו לעולם.

שמואל הנביא מושח את דוד למלך, פרט מתוך רצפת הפסיפס של סית בכנסת סדורה אירופוס בסוריה צהצאה השלישית לספירה

רק יש לזכור שכל הפסוקים והמימרות שבהם מדובר על כך שמשיח הוא מזרע בית דוד, נכתבו על ידי אנשים שהיו תועמלנים של בית דוד. על פי התפיסה של ביקורת המקרא אין לייחס לדברים האלה מה שאים בהם, כלומר הבטחה אלוהית. אלה הם דברי אנשים שרצו להבטיח את שלטון שושלת בית דוד, וגם הצליחו בכך.

המשיח הוא נושא מרכזי בהשקפתם של חז"ל. בראייתם של חז"ל, ביאת המשיח איננה רק תקווה לעתיד טוב יותר לעם היהודי ופתרון למצוקותיו הפרטיות. הופעתו משתבצת בתפיסת עולם כוללת, על פיה העולם מתקדם לקראת תיקונו והשלמתו, והמשיח הוא המיועד מראשית הבריאה להביא את העולם לשלמות זו. במדרש בראשית רבה אף נאמר על הפסוק המתאר את תחילת הבריאה: "והארץ הייתה תוהו ובוהו… ורוח אלהים מרחפת על פני המים"  – זו רוחו של משיח".

על פי מסורת חז"ל, למשיח ארבעה שמות נוספים: מנחם, שילה, ינון וחנינה – ראשי תיבות של השמות מצטרפים למילה משיח.

מקור הקביעה הידועה שהמשיח יבוא עני ורוכב על חמור הוא בספר שכריה, פרק ט, "גִּילִי מְאֹד בַּת-צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא; עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר, וְעַל-עַיִר בֶּן-אֲתֹנוֹת". החמור הוא הניגוד לסוס המלחמה המופיע בפסוק הבא בזכריה "וְהִכְרַתִּי-רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם, וְסוּס מִירוּשָׁלִַם, וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה, וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם; וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד-יָם, וּמִנָּהָר עַד-אַפְסֵי-אָרֶץ" כלומר: המשיח יהיה איש שלום ולא יבוא כשהוא רכוב על בהמת מלחמה.

דיוקן משוער של הרמב"ם

הרמב"ם הוא היחיד מבין פוסקי ההלכה שפרס משנה סדורה בנושא ביאת המשיח ועיגן את הציפיה לו במסגרת ההלכה. המשיח יהיה אדם "הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו". תנאי מיוחד שעליו אמר הרמב"ם שהוא איננו אחד מן הדברים הצריכים לחול על המשיח, הוא שהמשיח צריך לעשות אותות ומופתים. ועל כך כתב הרמב"ם: "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים". אבל בכל זאת גם הרמב"ם נזקק לתת כלים טבעיים לזיהויו, שיאפשרו לוודא שאכן זהו המשיח. הרמב"ם מבדיל בין שני שלבים בהופעתו: בתחילה יהיו בו סימנים ראשוניים למשיחיותו: התאמתו לנתונים הבסיסיים הנדרשים ממנו וכן הצלחה חלקית בתפקידו, ואז ייחשב "בחזקת משיח". זיהוי זה עודנו מסופק, וייתכן שיתברר שהייתה טעות בזיהויו, כפי שהיה עם בר כוכבא, שעד נפילתו סברו חכמי ישראל שהוא המשיח. רק כשהמלך יצליח במילוי משימותיו, יתברר כי הוא "משיח בוודאי".

הדרישות להגדרתו "בחזקת משיח": היותו מלך, צאצא של דוד המלך, שומר מצוות ועוסק בתורה, מכוון את עם ישראל להליכה בדרך התורה, ונלחם "מלחמות ה'" להגנת העם ולשם קיום מצוות התורה.

הדרישות להגדרתו "משיח בוודאי": ניצחון על האומות הסובבות את הארץ ועוינות לישראל, בניין בבית המקדש והשלמת קיבוץ הגלויות.

אם לא עמד בדרישות אלו – הרי שהתברר שלא זהו המשיח המובטח בתורה, "והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים והכשרים שמתו". הרמב"ם אינו מכנה משיחים כאלה בתואר המפוקפק "משיח שקר": אפשר שחשבו בתמימות שהוא משיח, לאור הצלחתו היחסית, וטעו. (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק י"א, הלכה ח').

הרמב"ם לא מנה תנאים לזיהוי אדם שהוא משיח שקר. ואולם, על-פי הלוגיקה של אריסטו יוצא, שאדם שאינו מקיים את התנאים אותם מנה הרמב"ם להיותו משיח, אך מנגד עדיין נטען שהוא המשיח – הרי הוא משיח שקר.

משיחיות

משיחיות היא אידיאולוגיה דתית של אחרית הימים, שבמרכזה דמות של גואל, משיח המנהיג את עמו. האידיאולוגיה המשיחית כוללת את הרעיונות, התקוות, והציפיות המתייחסות לתקופה טובה יותר (עת הגאולה), ואילו התנועה המשיחית היא הביטוי בפועל של האידיאולוגיה המשיחית – הקבוצה הפועלת בהתאם לאידיאולוגיה המשיחית שבה היא מאמינה. על פי רוב תולה התנועה המשיחית את תקוותיה במנהיג ספציפי, הנחשב למשיח. מנהיג זה יכול להיות אדם קיים, או אדם שעתיד להופיע ולהביא עִמו את הגאולה. כך היה הדיון המשיחי לאורך הדורות לדיון שהוא במידה רבה פוליטי. במרכזו דמות של מנהיג דתי שאמור לחולל מעבר ממציאות עכשווית, שהיא כשלעצמה שיקוף של מצב פוליטי, למרחב תקופתי חדש.

מגמות משיחיות אלה לא תמיד נשארו בגדר תאוריה בלבד. במקרים רבים התכוננו חסידיהן באופן פעיל לדרמה המשיחית. הנוצרים הראשונים, למשל, בוודאי האמינו בגאולה הקרבה ובאה. אחרת אין להבין לא את מעשיהם ולא את האמונות שהשאירו אחריהם. יש בסיפורים על יוחנן המטביל, ישו והכנסייה הירושלמית כדי להעיד על התעוררות משיחית – ותהא מהותה אשר תהא – גם בגליל גם ביהודה. העם נקרא לחזור בתשובה ולהכין את עצמו למלוכת השמים העומדת בפתח.

מגילות מדבר יהודה חושפות בפנינו קבוצת אנשים המאורגנים במשטר צבאי ומצויידים באידאולוגיה מקיפה המשקפת תחושה שאכן החיים הם על סף העידן המשיחי. בפרישתם מחיי העם, החברה והמשפחה אל המדבר, נתנו אנשי הכת לציפייתם מסגרת חברתית מיוחדת במינה. ציפייה זו היתה פאסיבית ולא כללה שום פעולה, אולם הכת ייחדה לעצמה תפקיד מרכזי בהתחוללות הדרמה המשיחית הזאת.

יציאת מצרים – אלמנט משיחי
ציורו של יוסי רוזנשטיין

יוסף בן מתתיהו מספר על שורה של אישים שהופיעו (ואולי אף פעלו באופן קבוע) במאה הראשונה בחברה היהודית, נביאים שונים שניסו למשוך את העם לפעילות משיחית – חזרה למדבר (מעין יציאת מצרים שנייה). חציית הירדן (מעין כיבוש הארץ שנית), או הליכה מהר הזיתים לירושלים (מסע השכינה). במאה שקדמה למרד הגדול בולטים בתיאורי יוסף בן מתתיהו מעשי אלימות והפגנות פוליטיות ודתיות: מעשה פשע כולל רצח בעיר ובכפר, הופעת נביאים, מבשרים ומשיחים המכריזים על הקץ ומטרתם היא לדחוק את הקץ או להגשימו. הנציבים מתוארים כחסרי אחרית, שואפי בצע, אנשים שאינן יודעים או אינם מעוניינים לתפקד כראוי. חיילים רומיים שמוצאם מן הערים הנוכריות של ארץ-ישראל מפגינים בוז מוחלט כלפי היהודים והיהדות וגם דבר זה מוליד התנגשויות עקובות מדם הסכסוך הוא לא רק בין יהודים לרומאים וחייליהם, אלא גם בין היהודים ובין השומרונים, או הנכרים בארץ-ישראל שהיו אובייקט של עוינות ונקמנות.

בנוסף לאנדרלמוסיה זאת, היו חילוקי דעות בין היהודים לבין עצמם, בוצעו מעשי אלימות הדדיים, ולא רק בין אלה שצידדו בשלטון הרומי ובין אלה שהתנגדו לו או הפגינו אדישות כלפיו; היו סכסוכים בין כוהנים גדולים לכוהנים פשוטים; בין כהנים גדולים מצד אחד לבין אצילים וכוהנים פשוטים מצד שני; בין סיעות שונות של כוהנים גדולים או בין סיעות שונות שבראשן עמדו אישים מבית הורדוס; בין אגריפס השני והכוהנים, ובין השלטונות בירושלים והכנסייה הנוצרית המקומית.

המסקנה הבלתי נמנעת היא שככל שהתקופה יותר טעונה במחלוקות ועימותים, הן עם כוחות חיצוניים והן בתוך העם פנימה, כן רבים הסיכויים שיקומו משיחים שיבטיחו להביא גאולה לעם ישראל.

חציית הירדן _ אלמנט משיחי

משיחים

הרבה משיחים קמו לעם ישראל לאורך ההיסטוריה, מהם שוליים, מעין הערות שוליים בגוף ההיסטוריה, ומהם אישים שהנהיגו לאורך תקופה ובסופה המיטו חורבן על עם ישראל. אמנה כאן רק כמה מהם ובחרתי באלה שאינם ידועים כל כך, ולכן דילגתי על בר כוכבא ועל שבתאי צבי. חוץ מכל אלה יש עוד רבים אחרים.

ימי הבית השני והחורבן

המקורות למשיחים אלה הם ספריו של יוסף בן מתתיהו.

תאודאס היה, לדברי יוסף בן מתתיהו, משיח שקר שפעל ביהודה בתקופת הנציב פאדוס, והומת בפקודתו, ככל הנראה בשנת 46 לספירה. בעידן הנציבות הרומית השנייה, בשנים 66-44 לספירה, כשהמצב הכללי ביהודה החמיר והלך, צמחו קבוצות נבואיות-משיחיות, קטנות וקיצוניות. השלטונות הרומיים התייחסו בחומרה רבה לתופעה זו בשל המשמעות המיסטית שהיהודים שייכו לאירועי ההתנבאות, ויותר מכך – בשל החשש שהתקהלויות המוניות סביב אותם משיחים ונביאים היו עלולות לקדם תופעות מרדניות.

בימי כהונתו של הנציב פאדוס, ראשון הנציבים של תקופת הנציבות השנייה, הופיע ביהודה "משיח שקר" ושמו תאודאס, שם יווני שאפיין יהודים רבים בתקופה זו, ואולי בעל משמעות בהקשר לרוחניותו. לדברי יוסף בן מתתיהו: פיתה איש אחד בדאי, ושמו תאודאס, המון גדול מאוד לקחת רכושם וללכת אחריו לנהר הירדן, שכן אמר שנביא הוא, והוסיף שבמצוותו יבקע את הנהר ויתן להם מעבר קל בתוכו." ההליכה למדבר, ההתקהלות ההמונית, נטילת הרכוש (ואחר-כך חלוקתו), זיקה למקווי מים כסימן לטהרה והבטחת ביצוע מעשי פלא ונס אפיינו תופעות "נבואיות משיחיות" של שלבי היטהרות במדבר. שמו של תאודאס מוזכר גם במקורות הנוצריים כמשיח שקר.

הרומאים, כצפוי, לא היססו להפעיל כול צבאי מול תאודאס ומאמיניו. בפקודת פאדוס נשלחה למקום פלוגת פרשים, שכיתרה את החבורה במפתיע. רבים נהרגו והמונים נתפשו. תאודאס נפל בשבי וראשו נכרת מעליו. עונש העריפה, כעונשו של יוחנן המטביל, נועד, בדומה לתליה או לצליבה, לבוגדים בשלטון, ובמיוחד כלפי מי שחוששים ממנו מאוד ומבקשים להבטיח, שבשום פנים ואופן לא יטריד את הרומאים גם לאחר מותו.

 

יהודה בן חזקיה, הידוע גם כיהודה הגלילי היה מנהיג כת דתית יהודית במאה הראשונה לספירה, בסוף תקופת בית שני, אשר מרדה נגד האימפריה הרומית. רוב המידע עליו נובע מכתבי יוסף בן מתתיהו, שקרא לאידאולוגיה של הכת הזאת "הפילוסופיה הרביעית". ממנה צמחה מאוחר יותר תנועת הסיקריים. התנועה תמכה בפעולות אלימות נגד הרומאים כמו גם נגד מתנגדים פוליטיים מקרב היהודים. יוסף בן מתתיהו המתון ראש בשלילה מוחלטת את האידיאולוגיה הזאת, ולכן הוא מכנה את יהודה בתואר "משיח שקר". כך קוראים לו גם מקורות נוצריים.

יוסף בן מתתיהו לא מציין מה עלה בגורלו של יהודה, אולם מתוך דבריו מתברר שגם לאחר מותו של יהודה המשיכו רעיונותיו להשפיע על הלכי הרוח של האומה. יוספוס רואה השפעה ישירה של רעיונות הפילוסופיה הרביעית על מעשיהם של הקנאים בזמן המרד הגדול ברומאים (73-66 לספירה): "בטירוף הדעת שבא מכך התחיל עמנו לחלות…למרוד בייאושם ברומאים". כפועל יוצא מכך, הוא רואה ביהודה הגלילי ותורתו, בין האחראים לחורבן הבית השני: לדבריו, יהודה נטע באמצעות תורתו "את שורשי הפורענויות שהתרגשו ובאו אחר-כך" ולטענתו "חורבן המדינה נגרם גם על ידי התלהבותם של הצעירים לאנשים אלה".

זיהויו של יהודה בן חזקיה (המוזכר במקומות מסוימים) עם יהודה הגלילי (ממקומות אחרים) הוא נסיבתי, בשל אופי המקורות מאותה תקופה, אך מקובל כיום במחקר.

ימי הביניים

המקור לתולדות משיחים אלה הוא יעקב אלקרקסאני. הוא היה חכם קראי בן המחצית הראשונה של המאה ה-10 בקירוב. נחשב לאחד מגדולי חכמי הקראים. עסק בפרשנות, בפילוסופיה, בחקר הלשון העברית ובהיסטוריה של עם ישראל. בהקדמה לספרו הגדול כִּתָאב אלאָנוָאר וָאלמָראקב (ספר האורות ומגדלי הצופים), הוא מביא רשימה של כיתות בישראל.

 

משה מכרתים, בשנת 448 לערך הופיע בכרתים יהודי בשם משה, שטען שהוא המשיח, ואף הצליח להכריע את היהודים שהתנגדו לו ולתנועה המשיחית שלו. הוא הבטיח ליהודים לגאלם משעבוד בדרך נס ולהוליכם לארץ ישראל ושם לכונן מחדש ממלכת ישראל. המוני היהודים האמינו בו והלכו אחריו, הפקירו את בתיהם ורכושם עזבו את משלח ידם והיו מוכנים לדרך, ליציאת מצרים החדשה. בחג הפסח יצא משה וכל יהודי כרתים עם נשיהם וטפם אחריו, ומשן סלע המתנשא על חוף הים ציווה להם לקפוץ אל המים, ומובטח להם שהים ייבקע לפניהם וכולם יעברו אותו ביבשה, כמו בימי יציאת מצרים. רבים מן העם הנלהב והמצפה לגאולה לא התמהמהו למלא את פקודת משיחם וקפצו אחריו הימה, ולמעשה קפצו אל מותם. רק מקצתם ניצלו בידי הדייגים והספנים היוונים. על פי כרוניקאי בשם סוקרטס מקוסטנטינופול משה עצמו נעלם, יש הטוענים שמשה מכרתים נמלט, אולם הבישוף המצרי יוחנן מניקוא גורס בכרוניקה שלו כי משה, ששמו האמיתי היה פריסקיס, טבע בים.

 

שריע או שריני היה משיח שקר שנולד בסוריה ועלה לארץ ישראל בשנת 720. שריע הבטיח למאמיניו כי ימגר את השלטון המוסלמי בארץ ישראל וגרם למאמינים רבים להתקבץ תחתיו, ויש שהגיעו אף מספרד וממדינות המערב. שריע אף הרחיק לכת וביטל את התפילות והתיר לאכול טרפות ולשתות יין נסך. כמו כן הוא ביטל גם ייום טוב של גלויות ושינה את דיני המשפחה בישראל. בסופו של דבר תפס אותו הח'ליפה יזיד השני בן עבד אלמלכ ושפט אותו בתור בוגד במלכות. שריע ניסה להציל עצמו בטענה כי רק הוליך שולל את היהודים אך הח'ליפה הוציא אותו להורג.

מותו הוביל לגל של גזירות מצד הממשל האסלאמי בארץ נגד הקהילות היהודיות. הוא גם השאיר קבוצה גדולה של יהודים שהפסיקו לשמור מצוות, ולאחר מות שריע רצו לחזור בתשובה. הבקשה עוררה מחלוקת בין גאון סורא לגאון פומבדיתא, אם יש לקבלם חזרה ללא תנאים, או שעליהם לעבור גיור בשל התנהגותם כגויים בפרהסיה. רב נטרונאי בר רב נחמיה גאון ישיבת פומבדיתא החליט לקבל את אלה ששמרו את דיני הטהרה בתנאי שיחזרו בתשובה אך לגבי אלו שילדיהם ממזרים, אין לקבלם חזרה מחשש לטומאה.

 

יצְחָק בֶּן יַעֲקֹב עוֹבַדְיָה אַבּוּ עִיסִא, המוכר גם בשם אַבּוּ עִיסַא אלְ-אִסְפַהַאנִיּ, היה משיח שקר שחי בממלכת פרס בימי מלכותם של ח'ליפי בית אומיה, מייסד כת העיסוניים. זמנו המדויק מוטל בספק: יש המקדימים אותו לימי הח'ליפה עבד אלמלכ (705-685) , ויש המאחרים אותו לימי הח'ליפה מרואן השני (750-744).

אבו עיסאהיה חייט מאספהאן, שלא ידע קרוא וכתוב, ופרסם כי היו לו התגלויות נבואיות וכי הוא המשיח. אף שלא ידע קרוא וכתוב, טענו חסידיו כי חיבר מספר ספרים. אבו עיסא אמר שלפני בואו של המשיח יופיעו חמישה שליחים, והוא האחרון שבהם. אלוהים הטיל עליו, לדבריו, להציל את היהודים מעול העמים ולהנחיל להם עצמאות. לפי מקור אחר לא הסתפק בתפקיד מבשרו של המשיח, וטען שהוא עצמו המשיח.

אבו עיסא נקט שיטה של הוספת מצוות והטלת חומרות. הוא אסר גירושים, אכילת בשר ושתיית יין, וחייב להתפלל שבע תפילות ביום ולא שלוש, בהסתמך על הפסוק "שבע ביום הללתיך". אבו עיסא נהג בסובלנות כלפי הנצרות והאסלאם, קידש גם את הברית החדשה והקוראן והורה לחסידיו לעסוק בהם לצד העיסוק בתנ"ך.

המונים התלקטו סביב אבו עיסא, שאותו כינו חסידיו "אלראעי" (הרועה), והוא עורר מרד נגד השלטון הפרסי-מוסלמי. מסופר כי כאשר הקיפו המוסלמים את מחנהו של אבו עיסא, צייר זה מעגל גדול בחול סביב למחנהו והודיע כי כל העומדים בתוכו יינצלו. האויבים, שלא הבינו את משמעות המעשה, וחששו שמא יש בו מעשה כישוף, נרתעו לאחוריהם ונמלטו.

ימים מועטים לאחר מכן ניגף אבו עיסא בקרב סמוך לעיר ראי (raaghl) במחוז ח'ורסאן שבצפון פרס ונהרג. חסידיו נפוצו לכל עבר. גם לאחר מותו המשיכו שרידי חסידיו להאמין כי לא מת וכי הוא מסתתר במערה בהרים. שרידי קהילות של מאמיני אבו עיסיא שרדו בסוריה עד המאה ה-10. לפי סיפוריהם נדד המנהיג במדבר כדי לבשר לבני משה על שליחותו.

הרמב"ם באיגרת תימן מזכיר את תנועתו של אבו עיסי:

ויש עליכם לדעת כי בתחילת מלכות ישמעאל עמד איש בעבר הנהר ואמר שהוא משיח ויצא בכלל עשרת אלפים מישראל והייתה האות שלו שלן מצורע והשכים בריא ולא נשלם עסקו ולא עמדה עצתו וחזר ונשאר ישראל אחריו בערי אספהן בעצם הגלות והתחדשו עליהם בגללו צרות.

שרידי חסידיו של אבו עיסא, אשר האמינו כי הוא נותר בחיים, המשיכו לפעול על פי רעיונותיו והוראותיו, והם נקראים כת העיסוניים. החוקרים מניחים כי המהומות בפרס האסלאמית והתהוות השיעה היו מן הגורמים לייסוד הכת, שהייתה הכת הראשונה ביהדות מאז ימי חורבן בית שני.

משיח שקר. (במקרה הזה: שבתי צבי)

יוּדְגָן (יהודה) אל ראעה (הרועה), מהעיר חמדאן שבפרס, היה תלמידו – אולי בנו – של אבו עיסא והחל לפעול אחרי מות רבו. יודגן טען שהוא נביא ומפנה דרך למשיח אבל הנוהים אחריו ראו בו משיח, סירבו לקבל את העובדה שמת וציפו לחזרתו. לתורתו היה אופי סגפני מובהק: הוא אסר על אכילת בשר ועל שתיית מים וציווה להרבות בתפילות ובצומות. הוא מצוטט כשהכריז ש”עכשיו [אחרי החורבן], כול מצוות התורה בטלו ואין עלינו חובת שמירתן. אחרי מותו ניסה לתלמידו מוּשְכָּא להפיץ את אמונת הכת ביד חזקה ונפל עם קבוצת מאמינים, בקרב עם מוסלמים, ליד העיר קוּם שבפרס. רוב בני הכת הצטרפו במהלך השנים אל הקראים. אחרים התאסלמו.

 

ימי הביניים המאוחרים

דוד אלרואי, נולד בשם מנחם בן שלמה אלרואי או מנחם בן שלמה אלרוג'י (אלרוג' הוא שם של מחוז בסוריה). היה יהודי משיח שקר בן המאה ה-12. הוא חי בצפון עיראק והכריז על עצמו כמשיח. המקורות העיקריים לסיפורו של אלרואי הם כתביו של בנימין מטודלה, מגילת עובדיה הגר וכן ספר דברי יוסף של יוסף סמברי אשר פעל במאה ה-17.

התנועה המשיחית בראשו של אלרואי פעלה במחצית הראשונה של המאה ה-12, במזרחה של הח'ליפות העבאסית, ומשכה אליה המוני יהודים מרחבי החליפות, כולל ח'זריה, אזרביג'ן, כורדיסטן, פרס ועיראק. תנועה משיחית זו התייחדה בכך שקראה למרד בשלטון המוסלמי.

אלרואי נולד כנראה בעיר עמרייא (או עמדיה) שבצפון עיראק. לאחר שהכריז על עצמו משיח, החל אלרואי לקרוא לעצמו דוד, שם היאה למי שרואה את עצמו כמלך ישראל העתידי. לפי בנימין מטודילה למד אצל ראש הגולה ואצל רבי עלי ראש ישיבת גאון יעקב. לפי המקורות אלרואי הצטיין בחוכמה ובכושר מנהיגות, והיה בעל ידע נרחב ומעמיק בדת היהודית, בהלכה ובתלמוד, בנוסף לחוכמה חיצונית ואף כישוף. כדי לממש את יומרותיו המשיחיות קרא אלרואי ליהודי הקווקז וליהודי הארצות הסמוכות להתקבץ לכיבוש ירושלים. הוא נרדף בקווקז ולכן עבר מאוחר יותר להרי הכורדים.

כיוון שאלרואי קרא למרד במשטר ששלט בח'ליפות העבסית, הורה הסולטאן לכלאו. על פי האגדה, אותה מספר בנימין מטודלה, עשה אלרואי שימוש בכוחותיו העל-טבעיים כדי להיחלץ ולהופיע מחדש לעיני הסולטאן ושריו. חכמי היהודים התגייסו כדי לרסן את אלרואי עקב דרישת השליט המוסלמי, ואיומו בהרג של יהודי הח'ליפות אם אלרואי לא יעצר. ראשי היהודים ניסו לשכנע את אלרואי לוותר על המרד, באומרם לו ששעת הגאולה עוד לא הגיעה, אך הם לא הצליחו להשפיע עליו.

אחת מהאגדות שקשורות באלרואי מספרת על רמאים שכתבו מכתב בשמו, ובעזרתו הצליחו להשפיע על יהודי בגדאד למסור לידיהם את כל כספם, ללבוש בגדי חג ולעלות על הגגות, בציפייה שתגיע רוח סערה שתביאם ירושלימה.

למרות שפרשת שחרורו של אלרואי מהמעצר מוטלת בספק, נראה שהוא הצליח, אם הוא באמת נכלא, להשתחרר מהכלא, ולחזור לעיר עמרייה. בשלב מסוים הצליחו אלרואי ותומכיו להשתלט על מצודת העיר, דבר שהביא לתגובה מקרב השלטונות המוסלמים ולהריגתו של אלרואי. לפי גרסאות רבות, המושל של אזור מוסול, שיחד את חמיו של אלרואי, וזה חדר למצודת עמרייא, שיכר את חתנו, והרגו במיטתו לאחר שנרדם. ההתארגנות של המרד התפוררה לאחר מותו של אלרואי, אולם רק לאחר שהסולטאן גבה מס גבוה מהיהודים, שככה חמתו. מותו של אלרואי, גרם לסיום ההתארגנות הפוליטית של תנועתו, אך לא לקץ האמונה בו. בקרב חלק מהיהודים שהאמינו בו קמה תנועת המשך משיחית בשם "מנחמיים", אשר שרדה זמן רב, על שם שמו המקורי של אלרואי, ועל שם השם המיועד למשיח. יש המעריכים שמקור הסמל היהודי המפורסם ביותר, מגן דוד, הוא בשימוש שעשה בו אלרואי.

יעקב פרנק

העת החדשה

יעקב פרנק נולד בעיירה קורולובקה שבפודוליה למשפחה משרידי השבתאים, והיה סוחר באריגי טקסטיל ובאבנים יקרות. בין השנים 1755-1752חי באיזמיר ובסלוניקי, שבהן הפך למרכז תנועת השבתאים הנסתרים (דונמה). בשנים אלו החל פרנק "להתנבא" וטען שהוא גלגולו של שבתי צבי ושהוא המשיח.

בשנת 1756 נחשף פולחנה של הכת. ביום זה הגיעו פרנק וחסידיו לגליציה, וקיימו אספה ומסיבה פרועה בבית אחד מחבריהם שהתגורר שם. לפי העדויות התפשטה במהלך המסיבה אחת החוגגות מבגדיה בעת קבלת שבת. החוגגים הניחו על ראשה כתר של ספר תורה ורקדו סביבה כשהם מנשקים אותה ומכנים אותה בשם "מזוזה". עובר אורח שהציץ לבית הבחין בנעשה והזעיק את בני העיירה. המון זועם פרץ לבית וקטע את החגיגה באיבה. בני החבורה הועברו לידי השלטונות, ופרנק, שהיה נתין זר, גורש מפולין ושב לטורקיה. השלטונות העבירו את העצורים לידי בית הדין הרבני בעיר סטנוב, בה נחקרו ונגבו עדויות. רבים מבני החבורה הצהירו על רצונם לחזור בתשובה ממעשיהם, והודו כי קיימו אורגיות, בעלו נידות וחיללו שבת וימי צום, כחלק מהפולחן הדתי של הכת. בית הדין גזר מלקות על כל המשתתפים, ואלו שסירבו להתחרט הוחרמו.

במשך כמה שנים פרנק ואנשיו הוחרמו על ידי רבני אירופה, ואילו הפרנקיסטים נאלצו לברוח, פנו אל הכנסייה והצהירו על רצונם להתנצר, ולערוך ויכוחים עם היהודים. בסוף הוויכוח הראשון, פסק הבישוף כי דתם של הפרנקיסטים נוטה לעיקרי הנצרות ולכן יש להלקות את המתנפלים על הפרנקיסטים, לקנוס את הקהילה, ולשרוף את ספרי התלמוד בפודוליה. בסוף הוויכוח השני, קבעה הכנסייה כי הפרנקיסטים ניצחו בוויכוח, וכאלף מבני הכת התנצרו בטקסים פומביים. פרנק עצמו התנצר בטקס חגיגי בוורשה, במעמד מלך פולין, אוגוסט השלישי, ששימש סנדקו.

תוך שבועות בודדים בלבד התברר לכנסייה כי התנצרותו של פרנק הייתה מן השפה ולחוץ, וכי בסתר ממשיכים בני הכת בפולחניהם המיוחדים, כמו התייחסותם אל פרנק כמשיח וכאל, והפניית תפילותיהם אליו. פרנק נעצר בידי האינקוויזיציה של ורשה, והוגלה למעצר במנזר בעיר צ'נסטוחובה, שם שהה שלוש עשרה שנה.

פרנק שוחרר בסוף 1772, בעקבות הכיבוש הרוסי ושחרור כל האסירים הפולנים, כולל אותו. לאחר נדודים של מספר שנים השתקעו פרנק וחצרו באופנבך הסמוכה לפרנקפורט שבגרמניה. הוא רכש את ארמונו המפואר של הנסיך, וכינה עצמו "ברון פון אופנבך". באופנבך הגיעה חצרו של פרנק לשיאה ושימשה מרכז לכל הריכוזים הפרנקיסטיים באירופה. מקובל להעריך כי תמכו בה כמה אלפי בתי-אב.

כת הפרנקיסטים כללה פולחן מופעי ראווה כמו-צבאיים, עיסוק מרובה בקבלה, פריצות מינית בנימוקים קבליים, התרת איסורים הלכתיים, וכלפי חוץ – דבקות מוחלטת בנצרות הקתולית. פרנק האמין שהוא נציגו של האל, שיביא לגאולה ולשם כך עליו לבטל את חוקי התורה הקיימים, בעיקר בתחום איסורי העריות. לאחר מותו בשנת 1791 השתלבו הפרנקיסטים בציבור הנוצרי. פרנק מת בשנת 1790 באופנבך. את מקומו בהנהגת הכת תפסה בתו רחל, או בשמה הנוצרי אווה, שעוד בחייו שימשה לצידו דמות מרכזית בפולחני הכת וכונתה "המטרוניתא הקדושה". תחת הנהגתה של אווה התדלדלה הכת ומקורותיה הכספיים פסקו כמעט לחלוטין, ובשנת 1816, לאחר שעוקלו נכסיה, מתה אווה בחוסר כל.

ציור המתאר את מותו של פרנק

קרדיטים:

ערכים בויקיפדיה

מושג המשיח
דוד פלוסר http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=9790

מגמות משיחיות בסוף ימי הבית השני
ישראל ל. לוין http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=17871

השאר תגובה