זרמים ופלגים 7

נצרות: פלגים ראשונים

א. המאות הראשונות

עיקרי האמונה הנוצריים

הנצרות, על ענפיה השונים, רואה את האלוהות כמורכבת משלושה – האב (אלוהים), הבן (ישו, הנחשב לבן האלוהים) ורוח הקודש (מעין השראה של קדושה) – שהם אחד. תפיסה זו מכונה השילוש הקדוש. הנצרות היא דת דוֹגמטית, כלומר, במרכז הדת עומדים כמה עקרונות (דוגמות) שעל הנוצרי להביע את אמונתו המלאה בהם. קבלת העקרונות והצהרת האמונה בהם היא התנאי העיקרי להפיכתו של אדם לנוצרי. סטייה מעקרונות האמונה הרשמיים מכונה הרטיות (או: הרזיה heresia, heresy; כפירה, מונח הקרוב למונח העברי "מינות"). ויכוחים על עקרונות האמונה היו הסיבה התאולוגית המרכזית לפילוגים שחלו בנצרות לאורך השנים.

"השילוש הקדוש", איקונין של אנדריי רובלוב. התמשיח מתאר את שלושת המלאכים שנגלו לאברהם באלוני ממרא, שבנצרות מקובל לראות כהופעה של השילוש.

העקרונות המקובלים כיום על רוב הזרמים הנוצריים הם:

+קבלת השילוש הקדוש

+האמונה כי ישו היה אל ואדם כאחד (אמונה שעוררה בעבר מחלוקת בין פלגים בנצרות ושבגללה פרשו המונופיזיטים)

+האמונה כי צליבתו  כאדם באה ככפרה על חטאי האנושות

+האמונה כי ישו קם לתחייה מקברו ביום השלישי לאחר שנצלב

+האמונה שמריה (מרים) שילדה את ישו הייתה בתולה לפני שילדה את ישו ונותרה בתולה לאחר לידתו (יש נוצרים החולקים על הסיפה של הדוֹגמה הזו).

+אמונה בנצחיות הנפש

+אמונה ביום הדין שבו המתים יקומו לתחייה וישו יחזור וישפוט אותם

ישו המלך ביום הדין, על תקרת הבפטיסטריום של פירנצה, מעשה ידי קופו די מרקוולדו

+קבלת החלטות וועידת ניקיאה (ועידת בישופים, שהתכנסה בשנת 325 לספירה וקבעה את עקרונות הנצרות שלעיל. הפלגים השונים בנצרות חלוקים לגבי שאלת הסמכות לפרש את ההחלטות ולהתאימן לרוח הזמן).

עקרונות האמונה מנוסחים במסמך המכונה "קרדו" (credo, בלטינית: "אני מאמין"). לכל פלג בנצרות "קרדו" משלו, אבל רוב העקרונות משותפים לכלל הפלגים.

דוגמות מרכזיות

+ אחת הדוגמות המרכזיות בנצרות היא דוגמת החטא הקדמון, שנוסחה בידי אוגוסטינוס (354 – 430 לספירה), פילוסוף רומי נוצרי מהעיר קרתגו שבצפון אפריקה. הוא גרס, שמשעת לידתו האדם חוטא, כיוון שנוצר בחטא. חטא זה הוא החטא הקדמון, שבו נכשלו אדם וחוה בסיפור הבריאה. כל אדם נושא חטא קדמון זה איתו ומוסיף לו את חטאיו. חטאיו של האדם מרחיקים את נשמתו של האדם מהאל, ומקרבים אותו לעולם הרע. על אף ההשקפה הזו, מקובל על נוצרים רבים כי ישו כיפר בסבלו על החטא הקדמון, ובכך שחרר ממנו את בני האדם בני זמננו.

+ עקרון הנלווה אל החטא הוא עיקרון הכפרה. על ידי עינוי הגוף, מתחברת נשמת האדם לאל ומכפרת על חטאיה (עינויים מקובלים הם צומות והתנזרות מהנאות שונות). על פי האמונה הקתולית הקלאסית, תרומה מסוימת לכנסייה מסוגלת אף היא לכפר על חטאים. סביב עיקרון זה נוצרה בהיסטוריה של הנצרות תופעה של כפרה בה מתוודה המאמין החוטא בפני כומר מוודא על חטאיו בתא ווידוי מיוחד, ובסוף הווידוי גוזר הכומר את המעשים שעל המאמין לעשות על מנת לכפר על חטאיו.

אריוס

אריוס

האריאניות היא זרם בנצרות, שנקרא על שם מייסדו, אריוס, וסומן על ידי הכנסייה הנוצרית כמינות.

אריוס (בערך 256 – 336; Αρειος), היה תלמידו של לוקיאנוס מאנטיוכיה (250-312, תרגם את התנ"ך ליוונית).

בשנת 318 שימש אריוס בכמורה אלכסנדריה. אלכסנדר, אחד הבישופים באלכסנדריה בתקופתו, גרס כי הבן – ישו – שווה במהותו לאב – אלוהים, השקפה שהושפעה מהאלילות המצרית הקדומה. כנגד דעתו של אלכסנדר, אריוס כפר באלוהותו של ישו וטען כי הוא רק דומה לאב בהווייתו אך אינו זהה עמו; ישו נולד יש מאין, אך לפני הולדתו לא היה קיים. הבן ברא את העולם, אולם הבן שונה במהותו ובטבעו מן האב, משום שהיה לו גוף ובמקום נשמה נמצא בתוכו ה'לוגוס' שממנו נבעה 'רוח הקודש'.

ב-321 התכנסה ועידה באלכסנדריה ואריוס הודח מכהונתו, אולם חסידיו של אריוס התרבו והמחלוקת התפשטה במזרח. קונסטנטינוס הקיסר ניסה לפייס ביניהן ונכשל. אלכסנדר לחם בדעותיו של אריוס והצטרף אליו גם אתנסיוס ואז הקיסר כינס את ועידת ניקיאה ב-325 כדי להחליט על ההשקפה הנכונה. הקיסר לחץ על הוועידה לדחות את השקפותיו של אריוס והוועידה קבעה כי יש זהות גמורה במהויות של האב והבן וזהו עיקר של האמונה הנוצרית.

המחלוקת לא הסתיימה בכך, והקיסר קונסטנטינוס החליט לפתע לתמוך באריאנים וכינס ב-335 ועידה בצור, שבה ניצחו האריאנים. בנו, קונסטנטיוס, ששלט על המזרח, תמך באריאנים, אך אחיו של קונסטנטיוס ששלטו על שאר מחוזות האימפריה, דחו אותם. הקיסר תיאודוסיוס קבע ב-380 שהחלטות ועידת ניקאה יהפכו לחוק. ב-381 התכנסה ועידה בקונסטנטינופול ובה הוחלט סופית לקבל את עמדת ניקאה ולנדות את האריאנים. האריאנים ברחו לתחומי השליטה של השבטים הגרמאניים והשפיעו עליהם בקבלת הנצרות האריאנית, אך עד המאה השביעית עברו גם אלו לנצרות האורתוכסית.

יוסטיניאנוס הראשון על גבי פסיפס בבזיליקת סן ויטאלה ברוונה

כאשר יוסטיניאנוס הראשון (518-527) היה עוצר (מ-523), הוא פגע באריאנים בכך שלא מינה אותם למשרות ממשלתיות. תיאודוריק, המושל בפועל באימפריה הרומית, שביקש להגן על האריאנים, רצה לשלוח את האפיפיור יוהאנס הראשון אל יוסטיניאנוס. האפיפיור סירב בטענה שהוא עצמו מתנגד לאריאנים. תיאודוריק הכריחו והוא נסע לקונסטנטינופול, אך נכשל. כשחזר, השליך אותו תיאודוריק לכלא ושם הוא מת כעבור שנה.

התאוריה האריאנית, הופצה במערב אירופה ע"י אדם בשם אולפילה Ulfia אדם ממוצא גרמני שחי בתורכיה, קיבל את התאוריה האריאנית, הפיץ את התאוריה האריאנית במאה ה- 5 בעולם הדובר גרמנית: ונדלים, פרנקים, ויזיגוטים. כל אותם שבטים גרמניים שכבשו טריטוריות במערב אירופה, אולפילה תרגם את הברית החדשה לגרמנית.

שבע הוועידות הראשונות

נסטוריוס

נסטוריאניזם היא אחת ההשקפות שהנצרות סימנה אותן כמינות.

נסטוריוס היה תלמידו של תאודור ממפסואטיה (350-428) שטען כי מקורו של ספר איוב אלילי, שיר השירים הוא בעל משמעות חושנית, נבואותהברית הישנה שעל פי האורתודוכסיה הנוצרית מכוונות לישו, הן היסטוריות ומכוונות לדורותיהם; מרים אינה אם האלוהים (ביוונית תאוטוקוס – יולדת האל), אלא אמו של ישו כבשר ודם (ביוונית כריסטוטוקוס – יולדת המשיח). דעה זו הייתה בניגוד לדעתו של הפטריארך של אלכסנדריה קירילוס, שראה את בנה של מרים כזהה עם הבן האלוהי (הלוגוס), שהוא צאצא נצחי של האל-האב.

נסטוריוס קיבל משרת ארכיבישוף בקונסטנטינופוליס בשנת 428 וקיבל את דעת רבו בנוגע למרים – היינו, שהיא אמו של האנושי בישו ולא גם של האלוהי שבו, כפי טענת האורתודוכסיה. ב-430 כונסה ברומא מועצה (synod) שתבעה מנסטוריוס לחזור בו, אך הוא סירב. על-מנת לפתור אחת ולתמיד את המחלוקת בין נסטוריוס לקירילוס, כינס הקיסר דאז, תאודוסיוס השני, בשנת 431ועידה אקומנית באפסוס. הוועידה גינתה ונידתה את נסטוריוס שחזר למנזרו באנטיוכיה, וכעבור שלוש שנים הגלה אותו הקיסר וולנטניאנוס (425-455) לנווה מדבר בלוב, שם הוא מת.

אנשי דת נסטוריאניים ביום ראשון של הדקלים (איור מכנסייה נסטוריאנית בסין, מסביבות המאה ה-7)

חסידיו נסטוריוס בנו כנסיות, תרגמו את התנ"ך וכתבי אריסט וגלנוס לסורית. דרך הנסטוריאנים עברו המדע והרפואה היווניים לערבים. הנסטוריאנים העבירו את מרכזם לנציבין שבפרס. הכנסייה העצמאית שהקימו, הכנסייה האשורית, נקראה "כנסיית המזרח" או "הכנסייה הנסטוריאנית-אשורית". כנסייה זו שגשגה עד המאה ה-13, אבל מאז כמעט שנעלמה.

על פי ההשערה הרווחת, כיום יש לכנסייה זו כ-100,000 מאמינים המרוכזים מזרח התיכון (בעיקר בעיראק) ובארצות הברית. ראש הכנסייה הנסטוריאנית מכונה "הפטריארך של בבל" וישב בעבר בבגדאד וכיום מושבו בארצות הברית. חברי הכנסייה מבקשים כי הכנסייה תכונה הכנסייה "האשורית" וכי מאמיניה יכונו "אשורים".

קלמנס מאלכסנדריה, ראשה השני של האסכולה.האלכסנדרונית

מונופיזיטים

המונופיזיטיזם היא אחת ההשקפות שהנצרות סימנה אותן כמינות.

מקורה של המונופיזיטיזם הוא בוויכוח שהתנהל בבמאה החמישית האם היה לישו בחייו טבע אחד – אלוהי, השקפה המכונה מונופיזיטית, שיוצגה על ידי אוטיכס ראש המנזר בקונסטנטינופול, כנגד הדעה כי לישו היו שני טבעים, טבע אלוהי וטבע אנושי, השקפה דיאופיזיטית כדעת פלביאנוס, פטריארך קונסטנטינופול. פלאבינוס כינס בשנת 448 סינוד שגינה את אוטיכס, האשים אותו בכפירה מונופיזיטית (חד-גשמית) ונידה אותו. אך אוטיכס חזר על דעתו וערער בפני דיוסקורוס, פטריארך אלכסנדריה וסוורוס, פטריארך אנטיוכיה. בתמיכתם, כינס הקיסר הביזנטי תיאודוסיוס השני (408-450) בשנת 449 ועידה הקומנית באפסוס (שזכתה אחר־כך לכינוי "לטרוקיניום" – ועידת גזלנים) ובה זוכה אוטיכס ואילו פלביאנוס גונה, וזמן קצר אחר־כך מת.

"הפגישה בין לאו ואטילה ההוני" מעשה ידי הצייר רפאל. ביצירה מתואר לאו, שלצידו פטרוס ופאולוס כשהוא נפגש עם אטילה בחוצות העיר רומא.

ברם, האפיפיור לאו הראשון לא הכיר בהחלטות הוועידה. בשנת 451 כונסה ועידת כלקדון, ובה תמכו ההגמונים בלאו ואישרו את ההשקפה הדיאופיזיטית, שעל פיה היה ישו בחייו משיח בעל שני טבעים שלמים שלא התמזגו לאחד, אף שהיו נמצאים בגוף אחד. על פי השקפה זו ישו היה בעת בעונה אחת אל ואדם מושלם. כן הוציאה הוועידה מחוץ לכנסייה את אוטיכס, סוורוס ודיוסקורוס. בשנת 542 יעקב בר אדא היעקוביני, היה לבישוף הראשון שזכה להכרה מצד יוסטיניאנוס.

עם השנים, נושא המונופיזיטיזם הפך מוויכוח תאולוגי גרידא לעניין פוליטי, ומחוזות אשר רצו בעצמאות מהאימפריה הביזנטית אימצו את ההשקפה הזו; בנוסף לכך, גם כמה מהקיסרים הביזנטיים תמכו בה בתקופות מסוימות, ובראשית המאה השביעית אף היה ניסיון לאחד את המונופיזיטיות והדיופיזיטיות באמצעות המונותליטיזם. בסופו של דבר מספר מחוזות כנסייתיים במזרח אימצו דוקטרינה הקרובה למונופיזיטיות, הגישה המיאפיזיטית, הגורסת כי לישו היו שני טבעים שהתאחדו לאחד; כאמור, ההשקפה הדיופיזיטית טוענת שלישו היו שני טבעים שלא התאחדו, אך התקיימו זה לצד זה בגוף אחד. כנסיות אלה נקראות היום בשם הכוללני כנסיות מזרחיות, וגם הן מגנות את המונופיזיטיזם הקיצוני של אוטיכס.

ועידת ניקיאה הראשונה

ועידות הכנסייה

נקראות בלועזית "סינודים" או "קונסיליום איקומני"=איקומניה – ביוונית העולם המיושב.

א. 325 – בניקאה ( NICEA כיום איזניק בתורכיה.) נערכה ע"י קונסטנטין הגדול. הנושא המרכזי-טענתו של כומר מאלכסנדריה בשם אריוס ( ARIUSשישו נברא ע"י אלוהים האב. ההחלטה=האב לא קדם לישו ושניהם היו קיימים מעולם ועד. כיוון שישו נברא ע"י האב, שאף נקרא "אב" מרגע שיצר את "הבן" – האריאנים הדגישו את דמותו האנושית של ישוע. בציורי האריאנים רואים את דמותו של ישו בצליבה כאדם זקן בעוד הקתולים והיוונים מציירים אותו כצעיר נצחי, מרגע טבילתו. למרבה המבוכה אריוס הוכר ע"י קונסטנטין כצודק, ורק הקיסר תאודוסיוס (379-395) החרים אותו ואריוס הוכרז ככופר. האריאנים היו השבטים הגותיים בצפון איטליה, בגרמניה ובספרד.

ב.381 – בקונסטנטינופול. הנושא: הגדרת רוח הקודש. הוחלט שגם רוח הקודש היתה קיימת מעולם ועד. כן הוחלט נוסח ה"אני מאמין"=CREDO.

ג. 431 – באפסוס תורכיה. הנושא:"המונופיזיטות"-עמדתו של התאולוג נסטוריוס NESTORIUS שלישו היה רק טבע אחד-אנושי. הוא נברא כבעל מערכת עצמות כפולה – אנושית ואלוהית, והאיחוד עם האלוהי הוא מוסרי בלבד! הוחלט שלישו היה "טבע כפול" אלוהי ואנושי. העניין נבע מהשאלה האם ישו סבל פיזית על הצלב. התשובה לכך היתה שהוא סבל מאוד למען גאולת האנושות. כן הוחלט שמריה תוגדר כ"יולדת האלוהים" תיאוטוקוס ((THEOTOKOS. בניגוד לאריוס הרי נסטוריאנוס לא נעלם לחלוטין: הכנסיה הנסטוריאנית או "האשורית" עברה לפרס ויש לה כחצי מליון מאמינים, חלקם בסוריה, עיראק והודו.

ד. 451 – כלקדון תורכיה. הנושא: הניתוק הגדול בין אלה שהאמינו שלישו יש רק טבע אחד- אלוהי. כיוון שעמדתם של אלו שנקראו "מונופיזיטים" (יוונית-מונוס=אחד ופיזיס=טבע), לא נתקבלה הם נפרדו והקימו את הכנסיות המזרחיות: קופטים-במצרים. סורים יעקובינים-סוריה, אתיופים-אתיופיה. ארמנים גרגוריאנים-ארמניה.

המונופיזיטים היו נגד הקיסר הביזנטי. אותם כנסיות מזרחיות שהמשיכו להיות תומכי הקיסר הביזנטי נקראים:"מלכיטים" (מהמילה השמית מלך). כנסיות אלו כללו את המרונים ואת היוונים אורתודוכסים שגם כונו "רום" – על שם "רומא" או מלכיטים.

ה. 553 – קונסטנטינופול. בעיות תיאולוגיות שונות. הוחלט שבתוליה של מרים לא נפגעו כתוצאה מהלידה והיא "בתולת נצח"! (1854 הכריז עליה האפיפיור פיוס התשיעי, כ "פטורה מהחטא הקדמון").

קיימות ארבע  אפשרויות למצב הנתון :

  1. לישו יש טבע אנושי בלבד – נסטרויאני.
  2. לישו יש טבע אלוהי בלבד – מונופיזיסט.
  3. הטבעים האלוהים והאנושיים מאוחדים : כלומר לישו שני "טבעים" אלוהי ואנושי מאוחדים.
  4. הטבעים האלוהים והאנושים מופרדים.

שלושת הכנסיות הגדולות הקתולית, הפרוטסטנטית והאורתודוכסית קובעות כי לישו שני טבעים נפרדים.

פרוש האפשרויות :

1.לישו יש טבע אנושי בלבד – מעבר מהבן האלוהי לישו הנוצרי האנושי היה קיצוני טוטאלי. אין זרם בנצרות המקבל תיאוריה זאת.

  1. לישו יש טבע אלוהי בלבד – תאוריה השוללת את טבעו האנושי של ישו וקובעת שלישו יש טבע אלוהי בלבד אשר הופכת את כל נושא הסבל והמוות של ישו למדומים, לאבסורד. במעבר מהבן לישו לא היה שום דבר, הועיל וזהו בן האלוהים אזי הוא האלוהים. התאוריה של טבע יחיד מגדירה רק את טבע האלוהי של ישו. Mono physisist מאמינים בטבע אחד: מונו = אחד.

פיזיס = גם לידה וגם טבע.

יש ארבע כנסיות מונופיזיסטיות :

כנסיית ביתא גיורגיס בלליבלה

אתיופים

הכנסייה האתיופית האורתודוכסית, רשמי: כנסיית טוואחדו האתיופית האורתודוכסית. עברית: מכונה בקיצור בשם "ביתא מריאם" על שמה של מרים אמו של ישו) היא כנסייה נוצרית המשתייכת לנצרות המזרחית. הכנסייה האתיופית הייתה כפופה לכנסייה הקופטית מהמאה הרביעית עד 1959, כאשר יליד אתיופיה מונה פטריארך על ידי האפיפיור הקופטי קיריל החמישי. הכנסייה האתיופית היא אחת הכנסיות הבודדות שהתקיימו באפריקה בתקופה שלפני הקולוניאליזם האירופי והיא הגדולה שבכנסיות הנצרות המזרחית. לכנסייה יש מוסדות ובתי תפילה גם בירושלים. טוואחדו" (עברית: התאחדו) מתייחס לאמונתם בגישה המיאפיזיטית, הגורסת כי לישו היו שני טבעים (טבע אלוהי וטבע אנושי) שהתאחדו לאחד. בניגוד לכנסייה הקתולית והאורתודכסית שתמכו בהשקפה הדיופיזיטית הטוענת שלישו היו שני טבעים שלא התאחדו. הכנסיות המזרחיות הכוללות בתוכם את הכנסייה הקופטית, ההכנסייה הארמנית, הכנסייה הסורית, הכנסייה האתיופית, והכנסייה האריתראית (אשר נפרדה מהכנסייה האתיופית בעקבות העצמאות של אריתריאה מאתיופיה ב-1993). לעתים מכונים על ידי זרים מונופיזיטים למרות שהמונח לא מדויק. הכנסייה האתיופית מייחסת את יסוד הכנסייה לאונוח משרתה של קנדקה מלכת אתיופיה שהוטבל על ידי פיליפ האוונגליסט (כמסופר במעשי השליחים). היסטורית הנצרות הוכרזה כדת המדינה במאה הרביעית תחת אזאנה  מלך אקסום בהשפעת הסורי פרומנטיוס שמונה אחר כך לבישוף (אבונה) הראשון של אתיופיה על ידי פטריארך אלכסנדריה. מסורת שנמשכה עד שנת 1959 כאשר יליד אתיופיה מונה למשרה.

הטבלת טירידאטס השלישי מלך ארמניה

ארמנים – גרגוריאנים.

הארמנים הכריזו בסינוד על אמונתם בעיקרון של קירילוס מאלכסנדריה, לפיו ישו היה עצמות אלוהית שלבשה טבע אנושי, על-פי הביטוי "והדבר נהיה בשר", ביוחנן א 14, לכן נהוג לראות בארמנים זרם מונופיזיטי עצמאי. הארמנים האורתודוכסים מונים כ-8 מיליון נפש, ותפוצתם פרושה בשלושים וארבע כתות, בכל היבשות המיושבות. כ-4 מיליון מהם חיים בארמניה. הכובע המחודד של הכהנים שלהם מסמל את הר ארראט. הכנסיה הארמנית. הארמנים היו העם הראשון שקיבל את הנצרות בשלמותו, ועשה אותה דת מדינה.

לפי המסורת שבידי הארמנים באו שניים משנים-עשר השליחים, תדיאוס וברתולומיאוס (תדי ובר-תלמי), לארמניה בשנת 43 לספירה ופתחו בניצור ארמנים. מספר המתנצרים גדל במאות השניה והשלישית על אף רדיפות שנרדפו. העם הארמני כולו התנצר בשנת 301 בהשפעת השליח גרגוריוס 'המאיר'. גרגוריוס, שהיה נסיך במוצאו, נרדף על-ידי תירידת השלישי, מלך ארמניה, מיום שהתגלה כי התנצר, והושלך לבור. כעבור שלוש-עשרה שנה חלה המלך ולא נמצא לו מרפא. לילה אחד נודע לנסיכה, אחות המלך, בחלום, שרק גרגוריוס יוכל לרפא את המלך, ואז הוציאוהו מן הבור. גרגוריוס הובא אל המלך, ריפא אותו, ולבסוף השפיע עליו לקבל את הדת הנוצרית. הכנסיה הארמנית נקראת על שמו: "הכנסיה הגרגוריאנית", וגרגוריוס היה לגיבור הרוחני הארמני.

כנסיית הלנה הקופטית במנזר דיר אנטוניוס

קופטים – מצרים.

הם רואים עצמם ממשיכי דרכו של האפוסטול מרקוס, שהיה השליח הראשון למצרים, ובישוף אלכסנדריה בשנים 62-58 לספירה. מאז יש להם שושלת של 116 פטריארכים, אותם הם מכנים "אפיפיור אלכסנדריה". מנהלים תפילותיהם בניב מיצרי עתיק. פירוש השם קופטים = אגיפטים = מצרים. הם מהווים 7% מאוכלוסיית מצרים – מעל 8 מיליון מאמינים!

אתיופים – חבשים. הכנסיה נוסדה במאה הרביעית בעיר אקסום – הבירה הדתית של אתיופיה. השליח הראשון אליהם היה פרומנטיוס הקדוש. עד שנת 1948 הם הונהגו ע"י בישוף קופטי ממצריים, ואז קיבלו עצמאות. לפי אמונתם, מוצאם מהזיווג בין שלמה המלך ומלכת שבא. מלכם הראשון – מנליק הראשון היה בנם של שלמה ומלכת שבא. לפי אמונתם הוא הביא את ארון הברית לאקסום באתיופיה. שומרים על כמה ממנהגי היהדות – ברית מילה בין היום שלישי ועד לשמיני להולדת הבן, אי אכילת מאכלים אסורים, שמירת שבת בנוסף ליום ראשון ומנהגי נידה וטומאת האישה!

סמל הכנסייה הסורית

סורים – אשורים/יעקוביטים.

הכנסיה הסורית-אורתודוכסית היא יורשת הכנסיה העתיקה של אנטיוכיה. יש המכנים את הכנסיה 'יעקוביטית' ואת אנשיה 'יעקוביטים', על שם יעקב בראדאיוס, אשר ארגן את הכנסיה המונופיזיטית בסוריה במאה השישית, אבל הסורים-אורתורוכסים אינם מוכנים שכנסייתם תיקרא על שם אדם, והם רואים בכינוי זה ביטוי עויין. הפטריארך הסורי-אורתודוכסי יושב כיום בדמשק. הכנסיה השתמשה בשפה הארמית-הסורית ולא ביוונית, כביטוי לעצמאותה. כל אלה מיוצגים היטב בירושלים.

פיסול על קירות קתדרלת סנט מרטין באוטרכט שהושחת בידי האיקונוקלסטים

ב. האיקונוקלזם והסכיזמה

 1. איקונוקלאזם (מיוונית: תמונה, לשבור)

היא תופעה בה מתרחשת השחתת סמלי דת בידי אנשים השייכים לאותה הדת. השחתה זו נעשית בדרך כלל ממניעים דתיים או פוליטיים. איקונוקלאזם מתרחש לעתים קרובות על רקע שינויים יסודיים, דתיים או פוליטיים בתרבות מקומית. יש להבחין בין איקונוקלאזם לבין תופעה של השחתת סמלי תרבות אחת בידי אחרת. כמו כן אין המונח איקונוקלאזם מתייחס להשחתת דמויותיו של שליט לאחר מותו, או לאחר שהודח מכסאו.

אנשים המאמינים בדת שונה עשויים לעסוק באיקונוקלאזם, אולם לעתים איקונוקלאזם נובע ממחלוקות מגזריות באותה הדת. בנצרות איקונוקלאזם נבע מפרשנות מילולית לעשרת הדברות ובמיוחד מן הדיבר השני הקובע: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה".

החל מהמאה השמינית הופיעו בנצרות ויכוחים לוהטים, לעתים אלימים, על נושא הסגידה לתמונות, שלעתים נראתה תמימה וראויה לשבח, ולעתים נראתה כצורה של עבודת אלילים. ויכוחים אלה הובילו לעתים קרובות איקונוקלאזמה, ניפוץ המוני של איקוניות. ראויים לציון במיוחד האיסור המוחלט על איקונין שהטיל לאו השלישי בשנת 730 בכל רחבי האימפריה הביזנטית, והניסיון הפחות מוצלח של יורשו לאו השישי לחזור על איסור זה בשנת 813.

לאו השלישי ובנו קונסטנטינוס על מטבע

תקופתו של לאו הייתה מאופיינת בלהט דתי שקורבנותיו היו יהודים והמרה כפויה של יהודים בשנת 722. לאחר מכן, בשנים 726 – 729 הוציא לאו צווים האוסרים על כל עבודת פסל וצלמיות האל (איקונין). יוזמה זו זכתה לתמיכה של חלק ניכר מן האצולה וחלק קטן מן הכמורה. אולם מרבית התאולוגים והנזירים התנגדו למדיניות ובחלקים המערביים של האמפריה הייתה התנגדות לציית לצווים.

במאות השביעית והשמינית הושחתו מרבית ציורי הכנסיות, שדמו בסגנונם לציורים הקלאסיים והצטיינו בעומק, נפחיות, תנועה וריאליזם, תוך שימוש בטכניקות רומיות מקובלות של הצללה. השחתת הדמויות (איקונוקלזם) היתה שילוב של קנאות דתית ואינטרס קיסרי, בהחלשת כח המנזרים. התוצאה היתה תקופה ארוכה בה חל איסור על ציור הדיוקנאות והאיקונות, מחשש לעבודת אלילים. כתוצאה מדחף אמנותי ודתי, הוחיו הציורים במאה התשיעית, אך הפעם בצורה סכמתית, הבורחת מגשמיות. מאמצי האמנים תועלו למסירת תיאור ברור של העלילה, תוך שמירה על כללים נוקשים. נקבע סולם היררכי בקדושה, ולכל דמות היה מקום קבוע במבנה. כך למשל, ישו ה"פנטוקרטור", מושל היוניברס, תמיד בכיפה, מתחתיו מריה ויוחנן המטביל, המתווכים בינו לבין האנושות, מתחתם האוונגליונים – המבשרים, וכך הלאה. למטה תהינה בדרך כלל דמויות מ"הברית הישנה", כשהן ברוב המקרים מובאות כדי לסמל את תכונותיו של ישו. כך, למשל, יסמל דוד את גבורתו, שלמה את חוכמתו, וכן הלאה. כחלק מהרצון לברוח מהגשמיות, למנוע את זיהוי הקדוש עם ציורו, נוצר מילון צורני חדש. הדמויות נותקו מתכונותיהם האנושיות, והודגשה בהן הרוחניות. הופסק השימוש בפרספקטיבה ובכל טכניקה הנותנת תחושה של תלת מימדיות. הדמויות תוארו בקווים חדים וברורים, הוצגו בצורה חזיתית, כשהן מרחפות על פני רקע מופשט, מרוחקות, מנוכרות וקפואות, עם עיניים גדולות המבטאות חיים רוחניים פנימיים וראיה אמנותית מופשטת. הצבעים כמעט תמיד עזים, לוהטים וזוהרים.

כנסיית איה סופיה בניקאה בה התקיימה הועידה

787 – ועידת ניקאה. הנושא: בעית האיקונות (איקונוקלזם).

ועידת ניקאה השנייה הייתה הוועידה האקומנית השביעית של הכנסייה; התכנסה בשנת 787 בעיר ניקיאה, היא איזניק של ימנו בטורקיה. הוועידה החזירה את מנהג כיבוד האיקונין אשר בוטל וגונה בבוועידת האיקונוקלסטים בשנת 754, וסיימה את מלחמת האיקונין(איקונוקלאזמוס) הראשונה. ועידת ניקיאה השנייה היא הוועידה האקומנית האחרונה שמקובלת גם על הנצרות האורתודוכסית וגם על הנצרות הקתולית.

וועידת ניקאה השנייה קיבלה 22 החלטות, שהחשובות שבהן התייחסו לנושא האיקונות:

  1. יש לאסוף את כל הכתבים שיצאו בגנות הסגידה לאיקונות ולאחסן אותם במקומות סגורים.
  2. יש להניח שרידי קדושים ורליקים בכל כנסייה, ואין לקדש כנסייה חדשה בהיעדרם.

קתדרלת ואסילי הקדוש במוסקבה, אחת הקתדרלות החשובות של הכנסייה האורתודוקסית

  1. הסכיזמה

פילוג הכנסייה הנוצרית או פילוג מזרח-מערב או הפילוג הגדול המכונה בלעז "הסכיזמה", הוא אירוע שהפריד בין הכנסייה האורתודוכסית המזרחית ובין הכנסייה הרומית-קתולית המערבית בשנת 1054.

שתי הכנסיות הופרדו בשל סיבות דוקטריניות, תאולוגיות, לשוניות, פוליטיות וגאוגרפיות. רובן נשארו לא מפויסות עד היום הזה. 12 קהילות כנסייתיות, אשר במקור זוהו עם האורתודוכסיה המזרחית החליפו את נאמנותם לאפיפיור במאות שבאו אחרי הפילוג, וכיום נקראות כנסיות קתוליות אורתודוכסיות.

הסיבה הרשמית-תאולוגית לפילוג היה ויכוח האם להוסיף לתפילת "אני מאמין" (הקרדו), למשפט "הרוח הקדושה נאצלה מן האב" את המילים "ומן הבן" כפי שרצו הלטינים או לא להוסיף, כפי שרצו היוונים.

הטענה, כי לפני הפילוג לשתי כנסיות הייתה רק סמכות דתית אחת מרכזית היא שגויה. הכנסייה הקדומה נשלטה בידי חמישה פטריארכים: אלה של רומא, קונסטנטינופול, אנטיוכיה, אלכסנדריה וירושלים, לכל אחד יש סמכות על הבישופים בתחומים גאוגרפיים מוגדרים. הפטריארך מרומא מצד אחד, וארבעת האחרים מצד שני, התפצלו אחד זה מזה, אף אחד מהם לא היה ארגון חדש שנוצר. כל קבוצה החשיבה (ומחשיבה עד היום) את עצמה ככנסייה הקדושה היחידה, זו הקתולית משושלת השליח פטרוס, והקבוצה השנייה היא שעזבה את הכנסייה הזו בזמן הפילוג. הכנסייה הרומית מחזיקה בעמדה כי האפיפיור היה ראש כנסייה זו, הכנסייה של לפני הפילוג.

פטרוס

עם המעבר של השליט הרומי והאוטוריטות הפוליטיות מרומא לקונסטנטינופול, נוצר פילוג במזג הדתי של האימפריה. בגלל מנהגו של השליט ליטול סמכות בנושאים דתיים וחילונים גם יחד, בסופו של דבר, נוצר פיצול בין הבישופים – אלה שהלכו בעקבות האפיפיור מרומא ואלה שהלכו בעקבות השליט שבקונסטנטינופול. בעקבות פילוג זה נוצרו שתיים מהכנסיות הראשיות בנצרות – הכנסייה האורתודוכסית ווהכנסייה הקתולית.

הכנסיות האורתודוכסיות מאוחדות עם הקתולית בקבלת החלטות שבעת ועידות הכנסיה הראשונות עד ניקאה (787). לאחר מכן נוצר פיצול בוועידות. באמצע המאה ה-9 ערך הפטריארך בקונסטנטינופול רשימה של יותר מ100 "טעויות" שעושה הכנסיה הלטינית. הלטינים השיבו כמובן ברשימה נגדית. במאה התשיעית הוסיפו הקתולים את הביטוי FILIOUQE שהוא למעשה תוספת "וו" החיבור למילה "הבן". כך הם הוסיפו להחלטת ועידת ניקיאה את העובדה שרוח הקודש נוצרה מ"האב והבן". היוונים לא הסכימו לכך וכאן נוצר הקרע הגדול.

במאות הראשונות לספירה הנוצרית היו הכנסייה שבמערב והכנסייה שבמזרח עדיין כנסייה אחת מאוחדת. אולם למרות שהכנסייה היתה עדיין מאוחדת, אין להכחיש את העובדה שארצות הבלקן והמזרח התיכון (כולל ארץ-ישראל) היו מבחינה תרבותית חלק של העולם ההלניסטי. המסגרת התרבותית היוונית התבלטה עוד יותר, כשאירעה חלוקת הקיסרות הרומית בשנת 395. בירת הקיסרות הרומית-המזרחית נקבעה בעיר קונסטנטינופול (קושטא), שנוסדה על-ידי הקיסר קונסטנטין בהתחלת המאה הרביעית והפכה במהרה למרכז מדיני, אדמיניסטרטיבי, תרבותי ודתי של הקיסרות.

קונסטנטין הראשון

הרשות הדתית הנוצרית בארץ-ישראל היתה אז חלק של העולם הנוצרי המזרחי. הבישוף של ירושלים היה תלוי במטרופוליט  של קיסריה שמצדו היה תלוי בפטריארך של אנטיוכיה, רק בשנת 451, כתוצאה מהחלטה מיוחדת של הקונסיליום בכלקדון, הועלה הבישוף של ירושלים יובנליוס לדרגת פטריארך ומאז התחילה שרשרת הפטריארכים היוונים-אורתודוכסים הנמשכת עד ימינו אנו. הפטריארכיה הירושלמית נחשבת לפטריארכיה החמישית לפי חשיבותה וזמן קיומה. קדמו לה רומא, קושטא, אנטיוכיה ואלכסנדריה, בקיסרות הרומית המזרחית, כלומר ביזנטית, הורגשה כבר בהתחלה התערבותו של הקיסר בענייני דת, אם כי הדבר אף פעם לא הגיע לצורה האמיתית של קיסרופאפיזם, מלה המסמנת את השיטה שלפיה עומד ראש המדינה בראש הכנסייה.

קיסרי ביזנטיון היו סבורים, שהם ממונים באופן פוטנציאלי כיורשי שלטון רומי על כל העולם התרבותי, גבולות הקיסרות האוניברסלית הזאת היו זהות בעבר עם גבולות הכנסייה האוניברסלית. לפי השקפה זו אפשר להבין, שקיסר ביזנטיון נפגע קשות כאשר פטריארך המערב, דהיינו, האפיפיור, נענה לדרישת קרל הגדול, מלך הפרנקים, והכתירו לקיסר של הקיסרות הרומית המערבית המחודשת. חילוקי הדעות הרעיוניים שכבר היו קיימים בין הכנסייה המזרחית לכנסייה המערבית החריפו במידה ניכרת כתגובה לתמיכת האפיפיור במלך הפרנקים.

קרל הגדול

בשנת 1054 הכנסייה התפצלה סופית לכנסייה הקתולית ולכנסייה האורתודוכסית, כאשר שליחי האפיפיור לקונסטנטינופוליס גינו כמה ממנהגי האורתודוכסית והכריזו עליהם אנאתמה (חרם חמור), ופטריארך קונסטנטינופוליס הכריז בתגובה אנאתמה על האפיפיור וכל תומכיו (במילים אחרות, על הנצרות המערבית). משנה זו הקהילה האורתודוכסית נחשבת לקהילה נפרדת בתוך הנצרות. נסיונות לאחות את הקרע לא צלחו, ולאחר מסע הצלב הרביעי (1204) שבו הצלבנים הקתולים בזזו את קונסטנטינופוליס ופירקו את הקיסרות הביזנטית הדבר הפך לבלתי-אפשרי.

ההבדל העיקרי בין הקתולים לבין האורתודוכסים:

עיקר הויכוח התיאולוגי נסב על מעמדו של ישו לגבי האב\האל:

אצל הקתולים ישו זהה אישיות ומעמד לאב האל בעוד אצל האורתודוכסים ישו מעט מתחת לאלהים ושווה לרוח הקודש.

הבדלים בין כנסיות מזרחיות ומערביות:

ההבדל העיקרי: הכנסיה המזרחית איננה מקבלת את מרות האפיפיור!!

הכנסיה מזרחית לעומת המערבית:  אין אמונה בקיום הפרוגטוריום; אין שימוש במוזיקה כלית; הטבלה של כל הגוף (הקתולים מזים כמה טיפות);  לא מגלחים את פני הכומר או את שער ראשו;  לחם הקודש הוא לחם ממש ולא מעין מצה; אין תאי וידוי; אין לבישוף טבעת אותה מנשקים המאמינים.

סמל הפטריארכיה בקונסטנטינופול, המחזיקה בבכורה הטקסית (אם כי לא המעשית) בין הכנסיות היווניות-אורתודוקסיות והאורתודוקסיות בכלל.

יוונים אורתודוכסים

השם אורתודוכסים: אורתו-ישר, דוכס-אמת. ההולכים בדרך הישר. האמונה הנכונה.

הקהילה האורתודוכסית מאמינה בשילוש הקד'וש, דהיינו שהאל הוא אחד בשלוש פנים (hypostaces). האל האב הנצחי הוא מקור האלוהות, וממנו נובעים הבן (ישו) ורוח הקודש  שגם הם נצחיים כמו האב. השילוש הוא שלוש צורות אלוהיות נפרדות שאינן מתערבבות ואינן חופפות, אך כולן נובעות ומרכיבות את המהות האלוהית.

הכריסטולוגיה שבה מחזיקה הקהילה האורתודוכסית היא דיופיזיטית, דהיינו שישו, שהוא התגלמות בן האלוהים בגוף אדם, מורכב משתי מהויות, אלוהית ואנושית. כמו כן, האורתודוכסים מאמינים בדיותליטיות, כלומר בקביעה שלישו היו שני רצונות נפרדים, אלוהי ואנושי, אשר תמיד נמצאו בהסכמה מלאה. בניגוד קתולים, מאמינים האורתודוכסים כי רוח הקודש נובעת מהאל האב, בלי קשר לבן.

גם אמו של ישו, מריה הבתולה, זוכה לכבוד רב בכנסייה האורתודוכסית, שכן דרכה ובאמצעותה נולדה התגלמותו הארצית של ישו. כיוון שהתגלמות זו היא הן אלוהית והן אנושית, נקראת מרים לעתים בשם "תאוטוקוס" (יולדת האל). בנוסף לכך, בכנסייה האורתודוכסית מכבדים (אך לא עובדים) את הקדושים, שהם אישים נוצריים שבהגותם או במעשיהם מהווים דוגמה ומופת לשאר המאמינים.

הכנסייה האורתודוכסית רואה את עצמה כממשיכתה של המסורת הנוצרית כפי שנוסדה בידי ישו והשליחים ונמסרה מדור לדור במסורת הקדושה. הכנסייה האורתודוכסית רואה בכתבי הקודש הנוצריים את המקור החשוב ביותר למסורת זו, שכן לשיטתה, הם נכתבו בהשראת רוח הקודש. עם זאת, היא גורסת כי אין להסתמך על כתבי הקודש הנוצריים לבדם, וכי הדרך היחידה להבינם כהלכה היא לאור מסורת הפירושים הנוצרית. מקורות נוספים למסורת הם החלטותיהן של ועידות אקומניות וכתביהם של אבות הנצרות. בשונה מהקתולים, האורתודוכסים דוחים את הדוגמות על צדקתו ועליונותו של האפיפיור על פני שאר הנוצרים; כמו כן הם דוחים את הדוגמה על כור המצרף.

כור המצרף בספר השעות העשירות מאוד של ז'אן, דוכס ברי. האיור מתאר נשמות מתייסרות ביסורים שונים (באמצעות מים, אש, סלעים וכדומה) ומלאכים נושאים נשמות שמורקו

כמאתיים מיליון מאמינים משתייכים לעולם התרבותי האורתודוכסי, אם כי קשה לטעון שהם כולם משתייכים לכנסייה האורתודוכסית. לפי אומדן קשורים כ – 50 מיליון מאמינים עם הכנסייה הפרבוסלבית הרוסית. עשרות מיליונים אורתודוכסים נוספים נמצאים בארצות הבלקן, במזרח התיכון ובארצות אחרות שאליהן היגרו. מבחינה ארגונית, הדת האורתודוכסית אינה מהווה יחידה אחת בלבד כדוגמת הכנסייה הקתולית, אלא קיימים מספר ארגונים כנסייתיים עצמאיים שבראש כל אחד עומד פטריארך, מטרופוליט או ארכיבישוף.

הפטריארך מאיסטנבול נחשב לראשון בין שווים ומגיע לו התואר של "פטריארך אקומיניקום". יתר הפטריארכים הם אלה של אלכסנדריה, אנטיוכיה (מושבו בדמשק), ירושלים, מוסקווה, סרביה, רומניה, בולגריה, ג'ירוג'יה (גרוזיה). נוסף לזה קיימות כנסיות אורתודוכסיות עצמאיות (Autocephalos) ביוון, קפריסין, סין, אלבניה, פולניה, פינלנד, צ'כוסלובקיה. בפטריארכיות של איסטנבול, אלכסנדריה וירושלים שולטת עדיין ההירארכיה היוונית, הפטריארכיה מאנטיוכיה חדלה להיות יוונית מאז סוף המאה הקודמת והפכה לערבית. בכל הכנסיות האחרות מקובלת כשפת הפולחן שפת המדינה (סלאבית עתיקה, רומנית, אלבנית וכו') .


סמל האפיפיור. הסמל מציג את הכתר האפיפיורי שחובשים האפיפיורים כעין כתר מלכות, ושני מפתחות המסמלים את מפתחות גן העדן, שניתן, על-פי האמונה הנוצרית, לפטרוס, שנחשב לאפיפיור הראשון.

קתולים

נצרות קתולית (מיוונית – כללי, כוללני), או נצרות רומית-קתולית, להבדיל מקבוצות אחרות המתקראות "קתולית" – הקהילה הגדולה בנצרות אשר מרכזה בקרית הוותיקן ובראשה עומד האפיפיור. מורכבת מהכנסייה המערבית-לטינית, הנוהגת לפי המסורת המערבית, ומ-22 כנסיות אוטונומיות, הנוהגות לפי המסורת המזרחית; מונה כמיליארד מאמינים.

בראש המערכת ההייררכית של הקהילה הקתולית עומד האפיפיור, הנחשב לממשיך דרכו וליורשו הרוחני של השליח פטרוס הקדוש, הבישוף הראשון של רומא, ולנציג האלהים עלי אדמות. סמכותו מוחלטת לא רק באמונה ומוסר אלא גם בענייני משמעת וניהול הכנסייה; הדוגמה הקתולית גורסת כי האפיפיור אינו יכוללטעות.  אפיפיור מוחלף רק עם מותו, לאחר שמועצת החשמנים, גוף מייעץ לאפיפיור, מתכנסת ובוחרת אפיפיור חדש.

מתחת לאפיפיור ולחשמנים נמצאים בישופים, העומדים בראש מחוזות כנסייתיים (דיוקסיה); חלק מהבישופים נקראים בתארים שונים במקצת, כגון "פרימאס", "ארכיבישוף" מטרופוליט", בעיקר מסיבות טקסיות והיסטוריות. בישופים ממונים לתפקיד על ידי בישופים אחרים על ידי סמיכת ידיים, ועל-פי המסורת הנוצרית ישנה שרשרת הסמכה לבישופות הנמשכת עד לשליחים- כלומר, הבישופים הם יורשיהם הרוחניים של השליחים, מייסדי הכנסייה. מתחת לבישופים פועלים כמרים ודיאקונים. בנוסף לכך, לאפיפיור מצייתים מספר מסדרי נזירים.

מלבד הכנסייה הלטינית, שהיא הכנסייה העיקרית בקהילה הקתולית, בקהילה חברות עוד 22 כנסיות אוטונומיות, שלהן אמונות זהות לאלה של הכנסייה הלטינית, אך בניגוד לה, הן נוהגות לפי המסורת המזרחית; בראשן עומדים פטריארכים. בעיקרן כנסיות אלה הן "בנות-זוג" קתוליות של זרמים כנסייתיים מזרחיים.

הקהילה הקתולית מאמינה בשילוש הקדושו) וברוח הקודש שגם הם נצחיים כמו האב. השילוש הוא שלוש צורות אלוהיות נפרדות שאינן מתערבבות ואינן חופפות, שכולן הינן מאותה מהות. כמו כן, האל, בדומה לאל בשאר הדתות המונותאיסטיות, הוא כל-יכול, כל-יודע ונמצא בכל מקום בו-בזמן.

הכריסטולוגיה שבה מחזיקה הקהילה הקתולית היא דיופיזיטית, דהיינו שישו, שהוא התגלמות בן האלוהים בגוף אדם, מורכב משתי מהויות, אלוהית ואנושית; כמו כן, הקתולים מאמינים בדיותליטיות, כלומר בקביעה שלישו היו שני רצונות נפרדים, אלוהי ואנושי, אשר תמיד נמצאו בהסכמה מלאה. בניגוד לאורתודוכסים, המאמינים כי רוח הקודש נובעת רק מהאל-האב ללא קשר לבן, הקתולים מאמינים כי רוח הקודש נובעת הן מהאל-האב והן מהבן.

גם אמו של ישו, מריה הבתולה, זוכה לכבוד רב בכנסייה הקתולית, שכן דרכה ובאמצעותה נולדה התגלמותו הארצית של ישו. כיוון שהתגלמות זו היא הן אלוהית והן אנושית, נקראת מרים לעתים בשם תאוטוקוס (יולדת האל). בנוסף לכך, בכנסייה הקתולית מכבדים (אך לא עובדים) את הקדושים, שהם אישים נוצריים שבהגותם או מעשיהם מהווים דוגמה ומופת לשאר המאמינים.

הכנסייה הקתולית רואה את עצמה כממשיכתה של המסורת הנוצרית כפי שנוסדה בידי ישו השליחים ונמסרה מדור לדור במסורת הקדושה. הכנסייה הקתולית רואה בברית החדשה את המקור החשוב ביותר למסורת זו, שכן לשיטתה, הברית החדשה נכתבה בהשראת רוח הקודש. עם זאת, היא גורסת כי אין להסתמך על הברית החדשה לבדה וכי הדרך היחידה להבינו כהלכה היא לאור מסורת הפירושים הנוצרית. מקורות נוספים למסורת הם החלטותיהן של ועידות אקומניות וכתביהם של אבות הכנסייה. כמו כן, הכנסייה הקתולית שמה דגש מיוחד על הכנסייה כגוף שנוסד על ידי ישו בעצמו והחף מטעות עקב השגחתה של רוח הקודש.

בניגוד לאורתודוכסים, הקתולים גורסים כי האפיפיור הוא עליון על שאר הפטריארכים לא רק בכבוד שיש לחלוק לו כיורשו של פטרוס הקדוש, אלא גם במהות, וכי ממלכת השמיים תכבד את ההחלטות שמקבל האפיפיור על האדמה; כי בנוסף על הגיהנום וגן העדן קיים גם כור המצרף, שבו ממרקים את נשמות החוטאים לפני שתוכלנה להיכנס לגן העדן; וכי גם מריה הבתולה, אמו של ישו, נולדה בהריון טהור, שאינו נגוע בחטא הקדמון.

שבעת הסקרמנטים, ציור מאת רוחיר ון דר ויידן בן המאה ה-15

הקהילה הקתולית, כמו הקהילה האורתודוכסית, מכירה באותם שבעה סקרמנטים, או פעולות-מסתורין, שהן חלק מהותי מהגאולה של המאמין, ואלו הם: טבילה, אישוש, סעודת האדון, וידוי, נישואין, המשיחה האחרונה לפני המוות והסמכה לכמורה.

טבילה (בפטיסמוס) היא הסקרמנט המצרף את האדם אל הכנסייה הקתולית, והמנקה אותו מהחטא הקדמון ושאר החטאים שהוא חטא קודם לה. במהלך הטקס מוזלפים על הנטבל מים (אם הטבילה היא לפי הנוהג הרומי) או שכל גופו נטבל באגן הטבילה שלוש פעמים (לפי הנוהג המזרחי), וניתן לו שמו. אם מדובר באדם בוגר ולא בתינוק, ניתן לו שם חדש.

בישוף עורך טקס קונפירמציה, ציור מאת רוחיר ון דר ויידן בן המאה ה-15

האישוש (קונפירמציה) משלים את קבלתו של אדם לכנסייה הקתולית על ידי כך משיחתו בשמן הקדוש (במערב – על ידי בישוף, במזרח – יכול גם על ידי כומר), אשר מכלילה אותו תחת השגחתה של רוח הקודש; משנמשח, רשאי האדם ליטול חלק בסקרמנט סעודת האדון. בניגוד לקהילה האורתודוכסית, שבה טקס האישוש מבוצע לרוב מיד לאחר הטבילה, בקהילה הקתולית נהוג לדחותו עד אשר מושאו יכול להבין את חשיבותו ומהותו.

סעודת האדון (אויכריסטיההוא, בדומה לרוב העולם הנוצרי, החלק המרכזי בתפילה הקתולית, והוא כולל אכילה של לחם הקודש ושתיית יין הקודש, שהם, על-פי האמונה הקתולית, הופכים לגופו ודמו של ישו בתהליך הקרוי טרנסובסטנציאציה. את סעודת האדון רשאים לקבל רק מי שטבלו ואוששו.

הווידוי (קונפסיום) נועד עבור נוצרי קתולי אשר חטא וחזר בו, ורוצה להחזיר את נשמתו לטוהרה הראשוני שקודם לחטא. לשם כך עליו להתוודות (בדרך כלל בפני כומר), אשר לאחר מכן קורא תפילה מיוחדת ולעתים גוזר על המתוודה עונש מיוחד, שרק לאחר ביצועו החטא מבוטל לחלוטין. הכומר עצמו חייב לשמור את כל מה שנאמר במהלך הווידוי בסוד מוחלט; הפרה של כלל זה כוללת את החרמתן המיידית, שאותה יכול לבטל רק האפיפיור.

נישואים (מטרימוניום) סקרמנט חד פעמי ובלתי הפיך. "חתונה קתולית".

המשיחה האחרונה בשמן היא טקס עתיק המעוגן במסורת השליחים (איגרת יעקב, ה', 14-15). ניתנה בעבר בעיקר לאנשים על ערש דווי כחלק מהטקסים שלפני המוות, אף שהדבר מעולם לא היה ייעודה היחיד. את משיחת השמן ניתן לבצע "על כל נוצרי בוגר שחש בה צורך עקב מחלה או זקנה".

ההסמכה לכהונה (ordo) סקרמנט הכהונה מסמל את הכניסה לתפקיד בשירות הקהילה הנוצרית, הכנסייה.

טקס הסמכה לכהונה

 פלגים במזרח

ארמנים

הכנסייה האפוסטולית הארמנית היא הכנסייה הלאומית העתיקה בעולם ואחת מן הקהילות הנוצריות הקדומות ביותר. שמה הרשמי הוא "הכנסייה האפוסטולית והאורתודוכסית הארמנית". לעתים היא נקראת "הכנסייה האורתודוכסית הארמנית" או "הכנסייה הגרגוריאנית". ברם, השם האחרון אינו חביב עליה, מאחר שהיא רואה בשליחים ברתולומאוס ותדאוס את מייסדיה ומחשיבה את גרגוריוס הקדוש "המאיר" רק כמנהיגה הרשמי הראשון. בראש הכנסייה האפוסטולית הארמנית עומד "קתוליקוס" (ברבים "קתוליקוי"). ברם, אין לבלבל בין הכנסייה האפוסטולית הארמנית עם הכנסייה הקתולית הארמנית, שהיא כנסייה קתולית מזרחית הקשורה לכס הקדוש ברומא.

הטבלת טירידאטס השלישי מלך ארמניה

בכל הקשור לליטורגיה, רב המשותף לסממנים החיצוניים של הפולחן הלטיני, במיוחד כפי שהיה נהוג בתקופת ההיפרדות, מאשר לאלו של הכנסיות האורתודוכסיות המזרחיות. לדוגמה, הבישופים חובשים מצנפות הזהות כמעט לגמרי עם אלו של הבישופים המערביים. כמו כן, הם אין משתמשים בדרך כלל באיקונוסטזיס שלם להפרדה בין המזבח לחלל המרכזי של הכנסייה אלא בווילון, כפי שהיה נהוג במערב בתקופת ההיפרדות. לחני התפילות והמזמורים הם ארמניים. הכמרים הארמניים מתחת לדרגת בישוף רשאים להינשא קודם סמיכתם.

התהילה של איבריה", איקונין ידוע של מיכאיל סבינין המהווה אלגוריה לכנסייה הגאורגית האורתודוכסית והאגדות הסובבות אותה

גיאורגים

הכנסייה הגאורגית האורתודוכסית-אפוסטלית היא אחת מהכנסיות העתיקות ביותר בעולם. המסורת מייחסת את מקורה של הכנסייה לשליח או המיסיונר אנדראס במאה הראשונה. הכנסייה שייכת ללנצרות האורתודכסית המזרחית. האורתודוכסיה הגיאורגית היא הדת השלטת בגיאורגיה מהמאה הרביעית..

הכנסיות הגאורגיות העתיקות ביותר נבנו בתחילת המאה השלישית במזרח גיאורגיה. משנת 303 הוענק לנינו הקדושה מקפדוקיה התואר המכובד, שווה ערך אפוסטול (שליח) בגין הפצת הנצרות בממלכה הגאורגית. בשנת 327 אומצה הנצרות, על ידי המלך מיריאן ואשתו ננה, כדת הרשמית של הממלכה. גאורגיה המערבית, שנשלטה באותם ימים על ידי הקיסרות הרומית, התנצרה בתהליך הדרגתי שהושלם במאה השישית.  הממלכה הכריזה על גיאורגי הקדוש כקדוש המגן של גיאורגיה. מסורות של הכנסייה הגיאורגית האורתודוכסית מחזיקות בדעה כי גיאורגיה היא מדינה תחת הגנה מיוחדת מצד מרים, אם ישו. הנצרות הגיאורגית הושפעה היסטורית מהכנסייה של האימפריה הביזנטית, והייתה תמיד חלק מהנצרות האורתודוכסית המזרחית הנרחבת. מאז המאה החמישית קיבל הפטריארך של גאורגיה את התואר הכנסייתי קתוליקוס.

הטבלתו של הנסיך ולדימיר לנצרות. ציור של ויקטור וסנצוב (1890

פרבוסלאבים

הכנסייה הפרבוסלבית הרוסית היא ענף עצמאי של הנצרות האורתודוכסית, לו משתייכים המאמינים הנוצרים בשטח רוסיה, אוראינה ובלארוס. השם "פרבוסלבי" הוא תרגום מילולי של "אורתודוכסי" לרוסית עתיקה. על פי המסורת של הכנסייה, היא נוסדה בידי אנדריי, אחד משנים עשר השליחים, במהלך ביקורו באזור סקיתיה, היא מזרח אירופה של ימינו.

בסוף האלף הראשון לספירה, העמים הסלאבים המזרחים הושפעו מאוד מתרבותה של האימפריה הביזנטית השכנה. בשנים 863 – 896, התנ"ך והברית החדשה תורגמו לראשונה לניב סלאבי על ידי האחים המסיונרים קיריל  ומתודיוס (בתקופה מאוחרת יותר, ניב זה, שאומץ על ידי הכנסייה, קיבל את הכינוי "סלאבית כנסייתית").

נראה שבאמצע המאה העשירית כבר הייתה קהילה נוצרית קייב(שהייתה באותה עת העיר המרכזית בממלכת קייב-רוס), אם כי עבודת האלילים עדיין הייתה דומיננטית בעם ובקרב שכבת השלטון. במהלך המאה ה-15, הכנסייה מילאה תפקיד חשוב בהשתחררות של העם הרוסי משלטון הטטרים. דמויות כמו סרגיי רדונז'סקי והמיטרופוליט אלכסיי, היוו מנהיגות רוחנית, שפעלה יחד עם המנהיגות המדינית של נסיכי מוסקבה להשלמת תהליך השחרור.

ב-1589, עצמאותה של הכנסייה הרוסית הוכרה רשמית על ידי כלל הכנסיות המזרחיות, והעומד בראשה קיבל את התואר "הפטריארך של מוסקבה ושל רוסיה כולה". היה זה שלב נוסף בתהליך התעצמותה של הכנסייה שנשמר לאורך כל התקופה ההיא, שבה עקב חולשתו של השלטון המדיני, ראשי הכנסייה היו גם מעורבים ביותר בניהול המדינה.

ב-1652, החידושים ורפורמות שנערכו על ידי פיטר הראשון בכל תחומי החברה והמדינה ברוסיה, נגעו גם לכנסייה. לאחר מותו של הפטריארך ב-1700, הצא פיוטר הראשון מנע את בחירת מחליפו, וכעבור 20 שנה, ב-1721 קבע שמעתה בראש הכנסייה לא יעמוד אדם אחד אלא "מועצה רוחנית". מועצה זו, שלאחר זמן כונתה "הסינוד הקדוש", הייתה, בתורה, כפופה לצאר ששימש לה "פוסק עליון". בכך, פטר הגביל את כוחה של הכמורה ולמעשה הכפיף אותה למדינה.

באמצע המאה ה-18 הופקעו הקרקעות הרבות שהיו בבעלות המנזרים, ומנזרים רבים אף פורקו. הדבר סייע להבראתם של המנזרים, שמהם יצאו במהלך המאה ה-19 תנועות רוחניות רעננות, כגון ה"סטארצ'סטבו" – תנועה שמזכירה בכמה היבטים את תנועת החסידות ביהדות.

מכל מקום, במהלך המאה ה-19, הסתאבות הממסד הכנסייתי ובמקביל צמיחתה של תנועת ההשכלה באירופה, גרמו לניכור בין הכנסייה לבין השכבות המשכילות ברוסיה. רבים מאנשי הרוח קידמו מגמות דתיות לא-אורתודוקסיות שנתקלו בהתנגדותה של הכנסייה. דוגמה מובהקת לכך היא פעילותו של לב טולסטוי.

לאחר עליית הבושביקים לשלטון כמה חודשים מאוחר יותר (מהפכת אוקטובר), הכנסייה נאלצה להתמודד עם משבר שכמוהו לא חוותה בכל תקופות קיומה. בהתאם לאידאולוגיה המרקסיסטית, שראתה בכל צורותיה של הדת מכשול בדרך אל הקדמה, השלטון החדש החל ברדיפות קשות כנגד הכנסייה. בנוסף לתעמולה האנטי-דתית שנוהלה בכל שכבות האוכלוסייה, השלטונות סגרו, הרסו או הסבו למבנים אזרחיים כנסיות ומנזרים רבים. כמרים ונזירים רבים נאסרו, הוגלו ונרצחו. מדיניות הפרסטרויקה שהונהגה על ידי מיכאיל גורבצ'וב הביאה עמה מפנה ביחסה של המדינה לכנסייה. גם בתוך החברה הרוסית הסתמנה מגמה ברורה של חזרה אל הדת, שבאה לאחר עשרות שנים של חינוך ותעמולה אתאיסטית. חגיגות "1000 שנים לניצורה של רוסיה" שנערכו ב- 1989 סימלו יותר מכל את השינוי. במסגרת זו נערכו חגיגות ביוזמת השלטון, כנסיות רבות נפתחו מחדש, והוסר החרם התקשורתי על הכנסייה. לאחר קריסת ברית המועצות, השלטון הרוסי הכיר בכנסייה ככוח חשוב בחברה הרוסית. מדיניות זו כוננה בידי בוריס ילצין והיא מונהגת ביתר שאת בידי יורשו, ולדימיר פוטין. מגמתה הלאומנית המסורתית של הכנסייה הרוסית משתלבת היטב עם מדיניות הפנים והחוץ של פוטין.

כנסיית וסילי הקדוש במוסקבה

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה

 

השאר תגובה